HomeספיישליםMonday Morning Blues

"Monday Morning Blues" פרק 11: "אגדת בלוז חיה ובועטת" – על הבלוז של ביג ג'ורג' ברוק, הדבר האמיתי

בשבועות האחרונים ה- Monday Morning Blues שלנו נדד למחוזות מפתיעים: פסטיבלים, ילדי פלא, פסנתרניות ואפילו בלוזיסט ישראלי אחד. ולמרות שכולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את התורה, הלב והאזניים מבקשים לחזור ל-real deal, לדבר האמיתי. ביג ג'ורג' ברוק, אגדת בלוז חיה ובועטת ממיסיסיפי, הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים.

החיים שלו הם-הם הבלוז: קטיף הכותנה, הנגינה שלמד באופן רנדומלי מפה ומשם, הנדידה צפונה, אגרוף, יריות אקדח, סיפור טראגי אחד או שניים, ג'וק ג'וינטס, כמה נשים, המון ילדים (42 במספר), ושלושה בלוזיסטים נוספים במשפחה (ג'יימס סופר צ'יקן ג'ונסון, ביג ג'ק ג'ונסון, לו ברוק). ביג ג'ורג' ברוק נולד ליד גרנדה, מיסיסיפי בשנת 1932 ונחשף לבלוז עוד בינקותו מדוד שנהג לשיר למשפחה על מרפסת הבית. כשגדל מעט אביו קנה לו מפוחית וביג ג'ורג' נשבה. נעוריו עברו עליו קרוב לקלרקסדייל, מיסיסיפי, ובמהלכם הוא הוא קצר כותנה בימים, התאגרף בסופי השבוע וניגן הרבה בלוז במסיבות בית נוסח מיסיסיפי שערכו הוריו ושכניו בערבי שבת.

השיר הראשון שלמד ביג ג'ורג' לנגן במפוחית

מאוחר יותר עבר ברוק לצפון מיסיסיפי כדי להתקרב לממפיס העיר הגדולה (הכל יחסי, כן?). שם הוא פגש את ממפיס מיני וגם זכה לנגן עם האולינג וולף בפעם הראשונה. משם הוא הצפין עוד והשתקע בסיינט לואיס, עיר דרומית לשיקגו שבזמנים יפים יותר הייתה גם היא מעוז בלוז (ועדיין אפשר לתפוס שם הופעות מקומיות טובות). שם, בסיינט לואיס, בגיל 21, הקים ברוק לראשונה להקה משלו – “Big George and the Houserockers”. אבל מלהקות כידוע קשה להתפרנס, והדוחק הביא את ברוק לפתוח ג'וק ג'וינט משלו – Club Caravan. מיטב בלוזאי התקופה ניגנו אצלו: מאדי ווטרס והאולינג וולף, אלברט קינג וג'ימי ריד, וברזומה יש אפילו סכסוך עם ליטל וולטר שנעלב כשמאדי ווטרס העלה פעם את ברוק לנגן איתו מפוחית.

אבל פה מסתיים סיפור הסינדרלה של הבלוז והביוגרפיה של ביג ג'ורג' הופכת טראגית: ערב אחד, התערב ברוק בסכסוך בין זוג נשוי שביקר במועדון, שבו הגבר איים במכות על האישה. אצילי, אין ספק, אבל המחיר כבד מנשוא: אותו אדם הגיע באותו הערב לקלאב קרוואן, ירה לכל עבר, והרג את אשתו של ברוק. שבור לב, הוא סגר את המועדון, אך הבלוז עדיין נשאר: בלילות הוא חזר להופיע במועדונים, ובימים הסתובב ברחבי סיינט לואיס חמוש במשאית, מכר נקניקיות ושר בלוז במערכת הכריזה של המשאית. ב-1970 ניסה לפתוח את קלאב קרוואן בשנית אך המקום היה קטן מדי, ובשנת 1980 הוא עשה זאת שוב, והפעם המועדון עבד במשך שמונה שנים תמימות.

ברוק הוא מבצע כריזמטי: החל מקולו העמוק וסגנונו הסוחף שנע על הציר שבין נהימות וזעקות, דרך המפוחית המייבבת ועד לחליפותיו הצבעוניות (יש לו למעלה מ-200 כאלה, כולן תפורות בהזמנה אישית), גם היום בגילו המתקדם הוא יודע לתת את השואו של הבלוז. הוא מנגן בלוז נא, איטי ונינוח, מאסכולת נגני הבלוז החשמלי של שנות החמישים והשישים. בלוז עם פאסון, נטול יומרה להיות משהו מעבר לאותה מוזיקה בסיסית, נוקשה-משהו, שמקפלת בתוכה חיים שלמים.

למרות שניגן לצד ובתקופה זהה לשועי עולם הבלוז דוגמת ווטרס והאולינג וולף, ברוק לא זכה מרבית שנותיו הכרה לה הם זכו, ושלכל הדעות הגיעה לו. הוא הגיע לעדנה מסוימת בשנת 2005, עם צאתו המאוחרת של אלבומו הראשון במסגרת הקאמבק של הבלוז בקלרקסדייל, מיסיסיפי. כיום, בן 84, שלושה אלבומים ואינספור הופעות מאחוריו, ביג ג'ורג' ברוק עדיין מופיע בארצות-הברית ואפילו הרחיק עד אירופה, והקהל נופל שדוד לרגלי הבלוז המלוכלך והכן שלו, שנותרו כמותו עוד מתי מעט. הוא שר שירים מקוריים שלו לצד קלאסיקות בלוז נצחיות, שאותן למד ממקור ראשון במועדונים שבהם עבד וניגן.

מתוקף מעמדו כאגדת בלוז חיה, ביג ג'ורג' אינו מפספס הזדמנות להטיף מוסר לזמרי בלוז צעירים יותר אשר לדעתו שכחו את הדרך. הוא מספר איך הבלוז גדל בדורו במיסיסיפי כפי שהדשא צומח: בכל מקום, בטבעיות, כחלק אינטגרלי מהחיים. על עצמו אומר ברוק שהוא מנגן את הבלוז כפי שאמורים לנגן אותו: בלי נגיעות זרות של רוק'נרול, אשר לטענתו גורמות לאנשים שמתיימרים לנגן בלוז, לנגן סתם מוזיקה, שאין בינה ובין הבלוז האמיתי דבר. בניגוד לאלו שסבורים כי ישנה דווקא תחייה של בלוז ב-15 השנים האחרונות, ביג ג'ורג' מזהה דווקא דעיכה, שברובה מתאפיינת בנגנים צעירים אשר אינם מחוברים לשורשי המוזיקה, ולכן אינם יכולים לנגנה באמת.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0