Homeספיישליםרעש איזורי

"רעש איזורי" פרק שלישי- ניצן אנגלברג ויניב יורקביץ' על המוזיקה של ירדן

כשעבדאללה הראשון קיבל את עבר הירדן המזרחי מהבריטים, לפני 94 שנים, הוא היה מלא שאיפות מלכות וגאווה במדינתו החדשה. לו היה חי היום, אנחנו בטוחים שהוא היה מופתע לגלות, כמו שאנחנו הופתענו לגלות, שיש דבר שנקרא רוק ירדני. בניגוד למצרים וסוריה, שתי אומות היסטוריות עתיקות ומבוססות, ירדן היא אחות צעירה שנולדה מפיצול של המנדט הבריטי למזרח ומערב של נהר הירדן. כמו המרחב המפוצל ממנו נולדה ירדן, גם הרוק הירדני מצד אחד חי, צבעוני וקופצני, כמעט פופי לפעמים, ומצד שני מלא בדיסטורשן בועט וזמרים שכל מיקרופון היה רוצה שיצעקו לתוכו. כך שבעצם, ניתן לומר שחוץ מפטרה, יש לירדנים עוד סלע ייחודי.

11065811_10206681554704517_1027145214_o

    רוק

ג'דל

למרות שמה, ג'דל ("שנוי במחלוקת"), אינה יוצרת מוזיקה פוליטית, אלא תכנים אישיים לרב ומוזיקת רוק כיפית ומלודית.
מדובר באחת מלהקות הרוק הירדניות הראשונות והפופולאריות ביותר באיזור.
ההרכב הוקם בעמאן בשנת 2003, וזכה להתעניינות לאחר שהוציא קאבר לשיר של עבדל חלים חאפז.
כבר אז ג'דל ידעו שהם רוצים לתרום ליצירת הסצנה החדשה באותה תקופה – סצנת הרוק הערבי, והכירו בעובדה שיתכן שיהיו אנשים שירימו גבה לנוכח התהוות הסצנה, לכן החליטו שהשיר הראשון שיוציאו יהיה שיר קלאסי ומוכר, זאת כדי שאנשים ידעו למה לצפות מהחומרים המקוריים שהם עתידים להוציא.

ב-2009, יצא אלבום הבכורה שלהם "Arabic Rocks". אחד השירים המצליחים ביותר מתוכו וגם הסינגל המקורי הראשון של הלהקה, "Salma", נכתב לאחייניתו של הגיטריסט וכותב החומרים בהרכב, מחמוד רדאידה.

האלבום קיבל ביקורות חיוביות והוא נשאר נאמן למה שג'דל הבטיחו – רוק ערבי, אך עם זאת מהוקצע.

רדאידה טוען שהשפעותיו המוזיקליות רבות ומגוונות ובראיון איתו אמר: "כשהייתי נער הקשבתי לכל דבר. הקשבתי לבון ג'ובי והסקורפיונס ויחד עם זאת גם למייקל ג'קסון ועמר דיאב". ובכל זאת, היו מוזיקאים שהשפיעו עליו במיוחד: "האובססיה שלי התחילה עם טול ופרל ג'אם, ולאחר מכן מיוז, אליהם הייתי אובססיבי די הרבה זמן ואפשר לשמוע זאת במובהק בחלק מהשירים שלנו".

http://www.youtube.com/watch?v=wVPHhVJ1F_U

בדצמבר 2012, יצא אלבומם השני (והאחרון עד כה) "El Makina" – "המכונה", אלבום בן עשרה שירים העוסקים בבעיות חברתיות ואישיות של הנוער בירדן ובמזרח התיכון.
גם אלבום זה, כמו קודמו, נכתב והופק על ידי מחמוד רדאידה.

לרדאידה יש פרוייקט צד חדש יחסית בשם Badal Faqed, יחד עם אחמד פראח (מוזיקאי פולק, גם כן מירדן) – הסולן בהרכב.
בדף הפייסבוק שלהם החברים מתארים את המוזיקה של ההרכב כ"אקספרימנטלית, אך עם זאת בוגרת וקליטה".
נכון לעכשיו, ההרכב הוציא מספר שירים בודדים ומתכוון להוציא את אלבומו הראשון בקיץ הקרוב.

אח'ר זפיר

הרוק הירדני הוא סצנה ייחודית במוזיקה האלטרנטיבית של המזרח התיכון באופן מובהק מהשאר. הוא הרבה מעבר לסתם מוזיקה טובה, אלא עולם אמנותי מלא. יש בו מוזיקה, ליריקה ואמנות שמחוברות באינטימיות למקום ובכל זאת מתפרצות כמו אחד מאלפי הרסיסים של מסורת הרוק נ' רול. כבר מהנשיפה הראשונה של באסם סאייג', זמר הלהקה, אפשר להרגיש את רוח הרוק החמה. נירוונה, פרל ג'אם, רדיוהד, מיוז ופלאסיבו הם אבות הרוק של באסם ומי שגרמו לו לרצות להקים להקה. אז הוא לקח אותם וכמו שקורה הרבה עם מוזיקאים, הוא פשוט התחיל לנגן כמוהם, אבל כמו שהוא יודע. ללהקה, דרך אגב, הוא קרא "נשיפה אחרונה".

("תמיד זמין", השיר הראשון באלבום)

אבל זה מה שקורה עם מוזיקה כי היא חוצה גבולות. היא כמו קרוסלה, ממשיכה להסתובב כל עוד מנגנים, כמו רולטה שאף פעם אי אפשר לדעת איפה היא תיפול. עד שהיא מגיעה לקבוצת חברים שלוקחים אותה ברכב לסיבוב בעמאן ומנגנים אותה כאילו היא והם בכלל חברי ילדות. "אח'ר זפיר" משלבים בתוכם גם את הרוח של הרוק. האלבום הראשון שלהם, ובינתיים היחיד, שיצא ב-2012, מוציא את כל הרוק החוצה שפשוט נשפך על העטיפה. "תרבות קונברס", הלא הם האולסטאר, הוא אמירה של רוק כתרבות צעירים ולא רק כמוזיקה. הלהקה לא מרבה להתראיין, לא הוציאה אלבום או שיר כבר שלוש שנים ובכל זאת, היא מוזכרת בכל מקום שבו מדברים על רוק ירדני וגם בשיר אחד במיוחד, שנשמע כמו נבואה על הלהקה- "בסופו לחן עצוב".

יזאן חיפאווי

את להקתו הראשונה, Distorted, יזאן חיפאווי הקים אי אז ב-1999 כשהיה בן 15, והיא נחשבת לאחת הלהקות האלטרנטיביות הראשונות שצמחו בירדן.
בשנת 2010, החליט חיפאווי להתחיל לפעול גם כמוזיקאי עצמאי ואלטרנטיבי לא פחות. הוא יוצר שילוב בין מוזיקת רוק ומוזיקה אלקטרונית עם אלמנטים של מוזיקה ערבית מסורתית. ב-2011, הוציא את הסינגל הראשון שלו, "Wainak Min Zaman", שהושמע לא מעט בתחנות הרדיו בירדן.

חיפאווי ידוע גם בתור מולטי אינסטרומנטליסט. את שיריו הוא כותב, מלחין מקליט, ומנגן ברב כלי הנגינה בעצמו.
בנוסף לקריירת הסולו שלו, יזן מלחין מעת לעת פסקולים ושירי פתיחה לתוכניות טלוויזיה ירדניות.
אלבומו הבא עתיד לצאת באוגוסט השנה ובראיון איתו, אמר שהוא יעסוק בעיקר בנושאים המעסיקים צעירים ובני נוער. חיפאווי הבטיח שהאלבום יהיה מגוון מוזיקלית והעיד כי הוא נחשף ומושפע מז'אנרים שונים ואינו רוצה להגביל את עצמו לז'אנר מסויים אחד.

עזיז מרקה

את עזיז אי אפשר לתאר אחרת מאשר כתופעה. ככה זה כשבשנה הראשונה שלך בקולג' אתה זוכה בתחרות הלחנה ארצית, טס ללמוד באוניברסיטה של ארקנסו וחוזר עם אלבום שהשירים מתוכו הופכים בין-רגע ללהיטים ברמה הארצית. או בכלל כשאתה ממציא סגנון. את זה זוכרים לו מ-2005 כשהקים את הלהקה הראשונה שלו בשם RAZZ (Rock-Arabic-Jazz).

במוזיקה כמו במטבח – כשמדברים על פיוז'ן הכוונה בדרך כלל למעין עירבוביה אקלקטית של סגנונות שאיכשהו יוצא ממנה משהו חדש. אבל המטבח של עזיז הוא שילוב עדין של כל מה שהוא אוהב – שומעים בבירור כל סגנון, כל תבלין, כל גרגיר השפעה – הכל נוכח.

ובאמת עזיז נחשב לאחד האמנים הירדנים הפורים, הפופולריים והאהובים ביותר בירדן. המוזיקה שלו נוגעת לכל – היא יודעת להיות עדינה, מקפיצה, משמחת, מרגשת ובכל זאת, עם כל זאת, הוא הרגיש עדיין קלאסטרופובי מבחינה אמנותית, כאילו הבמה קטנה מדי, לא מצליחה להכיל את המוזיקה. זה הביא אותו להקמת הפלאטפורמה BAB (Bands Across Borders) ב-2010. מדובר בפלאטפורמת הופעות בעמאן של אמנים, קומיקאים, להקות והרכבים מהעולם והיא כיום פלאטפורמת ההופעות למוזיקה וקומדיה הגדולה ביותר בעמאן.

(בינת אנ-נאס, אחד השירים הכי פופולריים שלו בהופעה חיה בהופעה של BAB)

השירים של עזיז הם בדרך כלל שירים רומנטים, על אהבה, על החיים או על עמאן, העיר שבה גדל. אבל לאחרונה הוא הפתיע. יש שיאמרו לטובה ויש שיאמרו לרעה אבל כשזמר מקומי פופולרי במזרח התיכון מוציא שיר פמיניסטי, בו הוא אומר שהוא שומע את קולן של הנשים המושפלות, העייפות והמושתקות – זה עושה גלים.

אבל שלא כמו פה, הוא לא מתייחס לזה כאל סוף העולם.

    אלטרנטיב

אל-מורבע

אלמרבע (הריבוע), התחילו כמעין "עסק משפחתי" עם הסולנים שהם גם בני דודים, טארק אבו קוויק (שעזב את ההרכב בשנה שעברה ומתמקד בקריירת הסולו שלו) ומחמד עבדאללה והאחים דיראר ועודאי שוואגפה בתופים וגיטרה בהתאמה.

הלהקה יוצרת מוזיקת פוסט רוק חדשנית (וממש לא מרובעת). בראיון, חברי הלהקה אמרו: "לא רצינו להשמע כמו להקה מערבית שרק שרה בערבית או כמו להקה מערבית שמשלבת מוזיקה וכלי נגינה ערביים". כמו כן, חברי הלהקה מנסים לעודד מוזיקאים מקומיים היוצרים מוזיקה אלטרנטיבית לשיר בערבית וליצור מוזיקה מקורית.

את ההשראה למוזיקה שלהם, חברי הלהקה מוצאים ברחובות, בחדשות, באנשים שמקיפים אותם ובחלומותיהם. לדבריהם, מטרתם היא תמיד להציף נושאים המשפיעים על החברה והעולם הערבי – בין אם מדובר בנושאים חיוביים או שליליים, בלי לייפות את המציאות.
בעמוד הפייסבוק שלהם כתבו: "בשבילנו, אלמרבע זהו חלון דרכו אנחנו רואים דברים שאנחנו רוצים לבטא… אנחנו באים מאיזור שעבר ועדיין עובר הרבה כל יום. החלון הזה משרת את הבריחה והחזרה שלנו גם יחד".

בימים אלה ההרכב עובד על אלבום חדש שלהבטחתו, ישלב יותר סינתי ומוזיקה אלקטרונית מרקידה מאלבומים קודמים, אך עם זאת מבטיח ההרכב לא לזנוח את הנושאים החשובים בהם עסק עד כה בשיריו.

(מתוך אלבום הבכורה של אלמרבע מ-2012)

אל-פרעי

את אל-פארעי, טארק אבו קוויק, פגשנו כחלק מההרכב "אלמרבע". בנוסף ל"אלמרבע", אבו קווייק השתתף בעוד מספר הרכבים ופרויקטים, ובמקור מתמחה בתיפוף ובנגינה על כלי הקשה.
בפרויקט הסולו שלו, הוא יוצר היפ הופ אקוסטי וספוקן וורד, שבאופן לא מפתיע עוסק בתכנים טעונים במיוחד.
אמו של אבו קווייק נולדה בג'נין ובמהלך חייו טארק ביקר בג'נין פעמים רבות. ביקורים אלה השפיעו עליו רבות ועל הרצון שלו ליצור מוזיקה ולהעביר דרכה את מסריו.

כשהיה צעיר יותר, כתב בעיקר שירים בערבית ספרותית או באנגלית. בתחילת שנות ה-2000 התחיל לכתוב שירים בערבית מדוברת בעקבות אירועים שהשפיעו עליו במישור האישי וגם היוו השראה לתכנים שלו, כמו המלחמה בעיראק, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וגם הרג דודו על ידי כוחות צה"ל בג'נין.
פירוש השם "אלפרעי" (המשני) מגיע מהמילה "פרע"- "ענף" – לפי אבו קויק, הענף הוא סמל לגדילה, צמיחה והתפתחות על ידי כך שהוא ניזון מהשורשים.

במילים אחרות, אלפרעי ממש, אבל ממש לא שוכח מאיפה הוא בא, ואפשר להגיד שבמוזיקה שלו הוא מייצג את כל הפלסטינים שנמצאים בירדן.
בראיון לאתר ירדני אמר אבו קוויק: "אני ירדני כי אני שר על הצרכים והזכויות הבסיסיות שמגיעות לאנשים ועל כך שמגיע להם לחיות טוב יותר, אני פלסטיני כי אני שר על החזרה הביתה, ואני אדם כי אני חושב שאלה דברים שאי אפשר להפריד ביניהם".

אוטוסטראד

אוטוסטדראד היא אחת הלהקות הפופולריות בירדן. כלהקת אינדי שעושה מוזיקה אלטרנטיבית מכל וכל – השפעות אלקטרוניות משולבות בג'אז, Fאנק והשפעות של מוזיקה ממקומות רחוקים, הם באמת לא עוצרים באדום. אבל כמו כל הלהקות הירדניות, הם לא שוכחים איפה הם נמצאים והמוזיקה מאוד מקומית. גם בליריקה המאוד ערבית ומאוד ייחודית וגם במוזיקה. בין אם חפלה או מחאה, ברור מי עומד מאחורי המיקרופון ועוד יותר – איפה עומד המיקרופון.

סיפור הלהקה מתחיל הרבה לפני הקמתה ב-2007, עוד בנעורי חבריה, שמכירים כבר 16 שנה. הלהקה היא, קודם כל, להקת חברים. מאז הם הוציאו שלושה אלבומים והופיעו אינספור פעמים. אבל מתוך כל ההופעות דווקא אחת מעניינת במיוחד ויצרה באזז תקשורתי סביב הלהקה – ההופעה בישראל-פלסטין באוקטובר 2013. בעקבות ההחלטה להופיע, נתקלה הלהקה הירדנית בביקורת על נורמליזציה של היחסים עם ישראל ושקבלת ויזה מהשגרירות הישראלית כמוה כקבלת השלטון הישראלי על כל פניו. הלהקה, שחבריה ירדנים פלסטינים, הופיעה פה למרות הביקורת ותגובתו של המזה ארנאוט, חבר הלהקה, בראיון בנושא הייתה "ויזה היא האופציה היחידה שלנו. אנחנו פלסטינים וזו דרכינו היחידה לבקר במולדתינו פלסטין ואף אחד לא יכול לעצור בעדינו מלעשות את העבודה שלנו". לא עוצרים באדום אמרנו? אוטוסטראד אכן הופיעו בנצרת, במג'דל שמס, בחיפה, רמאללה וקינחו בהופעה בעיר העתיקה של ירושלים.

11118097_10206681619906147_121022_n

בסופו של דבר, חברי הלהקה, המשיכו משם והופיעו עוד בעמאן, כמובן, אך גם בכל העולם הערבי והמערבי כאחד. האמירויות, סוריה, אירופה וארה"ב, לא רחוקים מדי בשבילם. והם ממשיכים לעשות מוזיקה טובה, עם טקסטים צעירים שמדברים ללב הקהל שלהם: יומיום של הישרדות כלכלית וחברתית, סקס, סמים ורוקנרול, הכי פשוטו כמשמעו.

      בונוס: פינת היפ-הופ

תראביה

על תראביה (עפר בערבית) אנחנו יכולים להגיד בלב שלם שמדובר בראפרים הכי זועמים וכועסים ששמענו אי פעם.
הקבוצה פועלת בעמאן מ-2009 ומונה שלושה חברים (אחמד שחאדה, ספירו מוקורקר וסאעד מסנאת) שכולם, או לפחות חלקם הם פלסטינים, צאצאים של פליטי 48' שברחו לירדן. את זה אפשר לשמוע באופן ברור בתכני השירים חסרי הרחמים שלהם.

אם השיר הבא נשמע לכם מוכר, כנראה שאתם מזהים אותו מאחד מהסרטונים שיצר הליכוד במסגרת הקמפיין שלו בבחירות האחרונות.
תראביה הביעו תגובות זועמות על שימוש הליכוד בשיר שלהם ללא רשות, ואף איימו בנקיטת הליכים משפטיים נגד הליכוד.

גם הקליפ של השיר הזה אגרסיבי כמו השיר עצמו ומראה אנשים עם בד שחור על העיניים. לדעתנו מדובר ברמז מובהק לאסירים הפלסטינים.

ניכור

"אני רק רוצה מקום בו לילד שלי יהיו זכויות,
אני לא רוצח אבל אני יכול לפשוע כדי להגן על זכויותיי
בשביל ארצי, העט שלי כותב בשבילי
אני לא רוצה שחייל ישראלי ימנע ממני להיות קבור בארצי
אני רוצה להיות קבור באותו בית קברות כמו סבי
עכשיו אנחנו צריכים אשרה כדי להכנס לארצנו שלנו?

הלוואי שהייתי צועני, שנודד מאוהל לאוהל
כי למקום שלי בחברה הזאת אין משמעות"

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0