Homeספיישליםבינג' ליסנינג

"בינג' ליסנינג" פרק שני- אלקנה כהן על המוזיקה של בית הקלפים.

houseofcards_013113_1600

1:08 לתוך הפתיחה של בית הקלפים, יש שתי שניות שמצמררות אותי כל פעם מחדש: המצלמה מרחפת מעל מסילת רכבת שנראית נטושה, וברגע שהרכב עוברת במהירות, שומעים תו אחד של כינורות שמתחזק ונחלש באותו אפקט דופלר של הרכבת עצמה.

הקטע הזה מייצג את כל מה שטוב במוזיקה של "בית הקלפים": היא לא נשמעת קשורה למה שרואים על המסך (יום ולילה בוושינגטון, בהילוך מהיר), או לשום דבר אחר, אבל היא בעצם "תפורה" באופן מדוייק לא רק אל האווירה הכללית אלא גם לאימג'ים ספציפיים. "בית הקלפים" היא סידרה שלא חוסכת בדרמה, בסיפורים קיצוניים, ובמונולוגים של קווין ספייסי שמסביר בדיוק מה הוא עושה ואיך הוא מרגיש בכל רגע. דווקא על הרקע הזה, המינימליסטיות של המוזיקה בולטת מאוד: השניות הראשונות מתחילות בתרועת חצוצרות, שנשמעות מתאימות לפוליטיקה של הסדרה, אבל מהר מאוד מסתבר שמדובר בקטע מבוסס פסנתר: ריף פסנתר קטן שחוזר על עצמו לאורך כמעט כל הקטע, ארבעה אקורדים ברצף מטריד מנוחה (במיוחד המעבר מהאקורד השני לשלישי, ומהשלישי לרביעי) ותופים שמתגברים ונחלשים. המלחין ג'ף ביל עשה עבודה כל כך טובה עם הפתיחה של "בית הקלפים", שכמעט לא נעשו בה שינויים לאורך העונות, חוץ משינוי אחד מהותי: הפתיחה של עונות 2 ו-3 נשמעת "אפילה" יותר, בעקבות השימוש בצ'לו (במקום כינורות) והנמכת התופים. ביל הבין, כנראה, שהמוד של הסדרה הולך ומאפיל עם הזמן, ושינה את המוזיקה בהתאם.

הפתיחה של "בית הקלפים" עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות: התמונות של מבנים מפורסמים בוושינגטון מזוויות לא שגרתיות, משחקי האור והחושך והמוזיקה הדיסוננסית חסרת המנוחה מובילים לרגע שבו רואים את הלוגו: דגל ארצות הברית במהופך. ברגע הזה, הצופה כבר בטוח בדבר אחד: שום דבר אינו בטוח.

לניתוח יותר מעמיק כדאי להקשיב: (בערך מדקה 7:00).

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 1