יש דבר כזה "יותר מדי אנגלי"?- ציפי פישר על האלבום השלישי של ה-Divine Comedy

3358901079_a77a2c79e3_b

מי שמכיר אותי יודע שאני אנגלופילית גאה. לא הייתה לי ממש ברירה, בהתחשב בכך שאמי וסבתי גידלו אותי על אותו התפריט התרבותי שהן גדלו עליו – שירי "אמא אווזה", למדתי לקרוא אנגלית עם ג'יין ופיטר ואמא שלי הקריאה לי את "הרוח בערבי הנחל" במיטה. אבל ישנם דברים אנגלים שאני כישראלית פשוט לא מסוגלת לעכל. מרמייט, לשם דוגמא. למי שלא מכיר מדובר בממרח שמרים מלוח שנראה כמו החומר שמצפים בו כבישים. הלהקה (שהיא בעצם פרויקט של איש אחד, ניל האנון) "The Divine Comedy" היא קצת כמו מרמייט. או שממש אוהבים את זה, או שממש לא. האנון יונק משורשים של מוזיקה קומית מתחילת המאה ה-20, מה שנקרא מיוזקול הול, שגם השפיע על בואי המוקדם מאוד, הקינקס, ומוזיקת המחזמר (ובעקיפין גם על מוזיקאים כמו רופוס ווינרייט ורנדי ניומן). הוא בכלל נולד באירלנד, עבר לאנגליה ולפני כעשור חזר לאירלנד, אבל כמו אירי מפורסם אחר, אוסקר וויילד, האנון הצליח להגיע לשיא התמצות של האנגליות בשיריו, עד כדי כך שכמה אנשים טוענים שהוא שר על אנגליה שלא ממש קיימת. פעם הלוויתי אלבום של הדיווין קומדי לחברה שלי שידעתי שנמנית על חובבי המוזיקה האנגלית כמו בל וסבאסטיאן (שאף עובדים היום עם מפיק האלבום עליו אדבר בהמשך), אבל היא החזירה לי אותו בטענה שזה "אנגלי מדי". ואין אלבום שממחיש את האנגליות של האנון יותר טוב מ- "Promenade", אלבום קונספט שיצר ב-94' על יציאה זוגית לחוף הים.

פרומנאד (טיילת בעברית) נוצר בזמן שבו האנון עדיין גיבש את הסגנון שלו, רגע לפני הפריצה שתקרה באלבום "קזנובה" (שהתפרסם מכיוון ששולבו בו שירים שכתב האנון לקומדיית הטלוויזיה המצליחה "האב טד"). שני האלבומים הקודמים יצאו בלי לעשות הרבה רעש, מעבר לקצת מכירות בצרפת. זה לא עצר את האנון השאפתן מלהרחיב את היריעה המוזיקלית שלו ולשלב עיבודים תזמורתיים ומקהלה שעושה קולות רקע בניצוחו של ג'ובי טלבוט. לפיכך "פרומנאד" הוא אלבום שהוא קצת כמו הילד החננה ההוא שמרים את היד לכל שאלה, הוא יודע שהוא יודע והוא לא מתבייש להראות את זה. האנון משוויץ פה ברוחב ידיעותיו התרבותיות כמו בשיר "Booklovers" שהוא ניים צ'ק אחד ארוך של מיטב הסופרים המערביים, מלא בציטוטים מסרטים צרפתים ושירה יוונית עתיקה. זה לפעמים יוצא קצת מעצבן, אבל כשזה עובד, זה נהדר כמו השיר שהופך את הפחד מגבהים למטאפורה לאהבה זוגית, בת הזוג שאומרת לגבר "תפתח את העיניים" כשהם על הגלגל הענק בעצם אומרת לו לא לפחד מהסיכון להתאהב ולבטוח בה. האלבום אמנם קיבל הערכה ביקורתית אבל לא מכר הרבה, רק בדיעבד שיר אחד מתוכו הפך לאחד האהובים על מעריצי הלהקה (וגם עלי) והוא השיר שסוגר אותו.

האנון מתעכב פה על הרגעים הקטנים שבני הזוג עוברים בדייט שלהם, כאשר הוא הופך כל רגע כזה למיני סימפוניה. ההפיכה של הבנאלי למעניין היא אחד מכישרונותיו של האנון והוא מתאר במדויק ובשנינות את האינטראקציות בין בני הזוג ואת מה שקורה להם במהלך היום. ההתמקדות הזו ביומיומי הינה גם מאוד מאפיינת את האנגליות, העניין בהנאות הפשוטות של החיים וכיצד הם נהיים עוד יותר מיוחדים כשאנו חולקים אותם עם אדם אהוב, קיימת גם בכתיבה של מוזיקאים כמו ג'ארוויס קוקר ובילי בראג. קיים גם סוג של חוש הומור כמו של "מונטי פייטון" בבחירה להתעסק בנושאים לא סקסיים בעליל, כמו שיר המוקדש להנאה מאכילת מאכלי ים, או לפתוח שיר על שירה בגרעפס. בדרך כלל קשה לכתוב על חוויות חיוביות מבלי שזה ישמע רדוד או ילדותי מכיוון שאין קונפליקט דרמטי או תפנית חדה בעלילה, אבל האנון מצליח לשחק עם תחושות הנוסטלגיה לאותה חופשת קיץ זהובה בה הסתובבנו בחוץ כל היום בתור ילד/ה בצורה שמעצימה את החוויה הבוגרת.

אז האם יש דבר כזה "אנגלי מדי"? ואם יש, האם זה בהכרח דבר רע? אני חושבת שלא. האנון מגיע להופעות עם סוג של תחפושת של הג'נטלמן האנגלי המושלם: חליפה, כובע באולר עגול, תיק עור שחור ומקטרת, אבל הוא תמיד לובש את התחפושת הזו עם קריצה, סוג של בדיחה פנימית על המהוגנות של הלבוש. גם אם האלבום נטוע בהוויה שקצת זרה לנו, בסופו של דבר הוא מתאר רגשות ומחשבות אוניברסליות. האלבום מסתיים בשיר שמתאר את התרוממות הרוח שחש הכותב כשהמטוס ממריא, רצון להתעלות מעל כל הטרדות והעיסוקים המעצבנים והקטנים של החיים. מי לא חש כך, לפעמים?

neil hanon

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0