Monday Morning Blues פרק 9: "איך זה כשבלוזיסט אחד מעז" – הופעה ושיחה עם דני דורצ'ין, ה-One-Man-Band הישראלי

איך זה כשבלוזיסט אחד מעז – הופעה ושיחה עם דני דורצ'ין, ה- One-Man-Band הישראלי.

11081875_10203474733059118_484602405_n

כמי שמתקשה לדבר ולסמס במקביל, אני מוצאת את התופעה של "one-man-band" תעלומה בלתי ניתנת לפענוח בכל מה שנוגע לקורדינציה, זכרון, חלוקת קשב ובאופן כללי אחיזה עם המציאות. על כן, כששמעתי שדני דורצ'ין, הרכב בלוז של איש אחד, מתכוון לטפס לעיר הקודש, וידאתי שיהיו לנו כמה דקות לפני ההופעה לדבר, כדי שאוכל לפרוש בפני קוראי וקוראות הבלוג את התשובה לשאלה הרת הגורל: "איך, לעזאזל, עושים את זה?"

דורצ'ין בכלל התחיל את דרכו המוסיקלית כנגן מפוחית, מהמוצלחים שנראו במחוזותינו. הוא ניגן במשך שנים בהרכב "The Greenbaums" ובמקביל ניגן גם עם אסף אבידן, רונה קינן וחבר'ה נוספים. הוא חימם את ואף ניגן עם מיטב הבלוזאים שהגיעו למחוזותינו – בוב לוג השלישי, אל סי אולמר, קיי אם וויליאמס, ובשנתיים האחרונות הוא מסתובב ברחבי הארץ והעולם חמוש בגיטרות, מפוחית, מערכת תופים, ידים, רגלים, פה, טוב הבנתם. הוא עושה זאת לבד ולא צריך אף אחד. האמנם? מיד נגלה…

השאלה שכנראה מסקרנת את רובנו היא איך מגיעים להיות וואן מן בנד?

"גם ממה ששמעתי מסיפורים של וואן מן בנד אחרים וגם אצלי, פשוט בלית ברירה. בוב לוג סיפר לי שהיה לו דואו עם מתופף, ולמתופף נמאס לעשות טורים והוא חתך. לוג לא רצה לבטל את הטור אז הוא פשוט התחיל לעשות תופים עם הרגלים והתגלגל משם". גם אצלי, הייתה להקה שהתפרקה – הגרינבאומס שניגנתי שם רק מפוחית, ולא ידעתי מה לעשות. רציתי להתחיל לעשות משהו עם השרים שלי, ניסיתי להרים הרכב וזה לא הלך, לדעתי כי לא הייתי מספיק סגור על עצמי. זו הייתה פעם ראשונה למשל שניגנתי גיטרה על במה. ואז התחלתי פשוט רק מבייס-דראם והייאט ולאט לאט הוספתי דברים, אנשים אהבו את זה, ומשם זה זרם.

ולשאלה הנוספת שמסקרנת את רובנו – האם זה לא מלחיץ אימים, לפחות בפעמים הראשונות, להופיע כוואן מן בנד?

כן. זה היה מלחיץ. עכשיו יותר מלחיץ אותי לפתוח את זה לעוד נגנים, משהו שאני מתחיל לעשות בימים אלו כי התחלתי לעשות חזרות עם עוד נגנים. בהתחלה זה היה מאוד מלחיץ וגם כל פעם שאתה מוסיף כלי חדש, זה מלחיץ מחדש. מצד שני, אתה מתחבא מאחורי כל התופים. זה פחות מלחיץ מלעמוד רק עם גיטרה על במה.

את האלבום שלך שיצא בינואר לפני שנה עשית בהקלטה אחת בלייב. למה?

עשינו הכל לייב, כמו בהופעה. ניגנו כל שיר איזה 5 פעמים במשך יומיים ואז ביום השלישי שהיה היום הקשה בחיי, היינו צריכים לבחור מכל שיר את הטייק הטוב, כשבכל טייק הייתה איזו פשלה קטנה. זה נבע מרצון לחפש איזושהי אותנטיות, שישמע כמו בהופעה. אני יודע שככה הקליטו פעם ורציתי להתחבר לזה. היום אני חושב קצת אחרת: אני חושב שבאיזשהו מקום זה שירת את האגו שלי, לעשות משהו בלייב לגמרי. היום יותר מענין אותי שהתוצאה תהיה יותר טובה, לא משנה איך עושים. נראה לי שבפעם הבאה זה לא יהיה בדיוק ככה- זה יקח יותר זמן, לא אלבום בשלושה ימים.

מה הביא אותך עכשיו לרצון להכניס עוד נגנים?

בדיוק העניין הזה – הרצון שזה ישמע כמה שיותר טוב. אני יודע שהשירים יכולים להשמע יותר טוב אם יהיה עוד מתופף, עוד גיטריסט לפעמים, אולי עוד דברים. הוון-מן-בנד לא ישאר אותו דבר אם אני אנגן עם הרכב כי יהיה מתופף, אבל אולי אני אוסיף לי כמה דברים מוזרים. תמיד תהיה לי האופציה של לעשות את זה לבד, אבל אני רוצה גם את האופציה של הרכב.

מה אתה מבשל להמשך?

"איפי בעברית, עוד לא ברור באיזה פורמט. את השירים בעברית אני רוצה להוציא די מהר, תוך כמה חודשים. רציתי להוציא אותם לפני הבחירות אבל לא הספקתי. ואחר כך עוד אלבום באנגלית. אני צריך לסיים עוד כמה שירים, בעיקר מילים לשירים שיש לי, ונראה לי שזה כבר יהיה עם הרכב".

וככה זה נשמע בהופעה:

ההופעה של דורצ'ין היא כיף גדול. הוא פותח עם השיר השני מהאלבום – "Conscious Too Long" שגורם לי מיד לחשוב שבשביל מי שהכי חשש לעלות עם גיטרה על הבמה, הוא דווקא מחליק עליה במיומנות עם הסלייד ולרגע לא הייתי חושבת שזה הכלי שהוא פחות חש איתו בטחון. בשיר השלישי- "Take Your Time" הוא מעלה קצב, והקהל לא מהסס לרגע- נעמד כאיש אחד על הרגלים, ולא מתיישב חזרה עד סוף ההופעה. אין סימן טוב מזה להופעה מוצלחת, בטח כשמדובר בהופעה של איש אחד שבעצמו גם צריך לשבת לכל אורכה (בגלל התופים, זוכרים?) מה שכן, השיר הזה מעלה דילמה בלתי-ניתנת לפתרון בוואן מן בנד. כשדורצ'ין מוסיף סולו מפוחית, הנגינה המיומנת והמשוחררת שלו מעיפה את השיר לגבהים אחרים. אבל כמובן, הוא יכול רק לקשט מדי פעם את השירים עם המפוחית, כי הדבר היחיד שאי אפשר לעשות במקביל בוואן מן בנד, הוא לנגן מפוחית ולשיר…

השיר הבא – "Sad Sad Girl", מתחיל ממש כמו בלוז חשמלי איטי ונונשלנטי של פעם, ואז אי שם באמצע השיר דורצ'ין מגביר קצב ונותן בראש עד שבסוף השיר משתחררת הקריאה "holly shit!" מאחת המפזזות בקהל. סימנים להופעה מוצלחת כבר אמרנו? "Show Me The Way Back Home" עונה לנו על החסך במפוחית מקודם – שיר אנרגטי שדורצ'ין מנגן רק עם תופים, ושירה ומפוחית לסירוגין, ועל כן המפוחית בו נוכחת במיוחד.

פעמים רבות כשעושים בלוז מחוץ לגבולות ארצות הברית, משהו מהקסם המלוכלך הראשוני של הז'אנר הולך לאיבוד. זה הגיוני כמובן, כי מוזיקאים שלא גדלו על הבלוז, צריכים להעביר אותו מידה מסוימת של עיבוד ולישה לפני שהם יכולים לעשות אותו בעצמם. דורצ'ין הוא אחד מיחידי הסגולה פה בישראל, שמצליח לדעתי לעשות את זה מבלי לאבד מהקסם. אולי זה הוואן מן-בנד, שמעצם טבעו מייצר סאונד גולמי ומלוכלך יותר ולכן מתאים לבלוז כמו כפפה ליד. אולי זו העובדה שדורצ'ין הוא קודם כל נגן מפוחית, כלי לא יומרני, לא מדויק, אבל שאפשר לעשות איתו קסמים. ואולי הוא פשוט הבין איך עושים את זה: החל מהלחנים הפשוטים והמוצלחים של השירים, כאלו שנתקעים לך אחר כך בראש ואת מזמזמת אותם כל היום בעבודה; דרך הטקסטים שמעבירים את רוחו של הבלוז – "it ain't sad its just the way it goes" זו אולי הדוגמה הברורה ביותר – אם זה לא בלוז אני לא יודעת מה כן; ובסופו של דבר אנחנו מקבלים ערב של בלוז חשמלי, מהיר, מלוכלך, שכיף לרקוד איתו והוא מתאים בדיוק לפאבים אפלוליים.

ולמקרה שתהיתם – באופן שאינו מובן מאליו, זה עובד גם בעברית. אם לשפוט לפי השיר היחיד שדורצ'ין שר בעברית בהופעה – "מישהו אחר" בהחלט יש למה לצפות מהאיפי המתקרב.

להאזנה לאלבום המלא: http://danidorchin.bandcamp.com/

המיקסטייפ שערך דני עבור קולומבוס:

11076235_10203474733099119_1433502108_n

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0