"ספרים רבותי ספרים"- אלקנה כהן על שני ספרים העוסקים במוזיקה שיצאו לאחרונה

זמן לפתוח ספר.

"מוזיקת פופ היא מספיק אוניברסלית כדי להציל גם את חייהם של ילדים ישראלים שלא מבינים חצי מהמילים שגיבוריהם שרים. השאלות אולי אחרות, אבל התשובות זהות…" (דנה קסלר, מתוך "הלהקה היחידה שחשובה").

בחנויות ספרים בחו"ל, אני תמיד נמשך למדפי ספרי הרוק והפופ. ככה זה בדרך כלל: קומות על גבי קומות של מדפים, עמוסים בביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, ספרים תיעודיים, עיוניים, ניתוחים מוזיקולוגיים ואלבומי תמונות. שפע אדיר לתולעי הספרים חובבי המוזיקה.
בחודשים האחרונים יצאו שני ספרים בעברית (כלומר לא תרגומים), שמהווים צעד חשוב בדרך להפוך גם את מדפי הספרים העבריים לעשירים ומרתקים, גם בתחום העד כה קצת זנוח הזה.

c0c_TheOnlyBandThatMatters"הלהקה היחידה שחשובה", עורכת: דנה קסלר (הוצאת אפיק)

הקובץ שערכה דנה קסלר עוסק בהערצה למוזיקה, ובמיוחד ללהקה אחת ספציפית: זו הלהקה שכל אחד יודע, שהיא מבחינתו "הלהקה היחידה שחשובה", וכל השאר הוא רק הערת שוליים. חלק מהכותבים (כמו שרון קנטור שכתבה על בוי ג'ורג') חזרו ממש לשנות ילדותם המוקדמות, וחלקם כתבו על דברים ש"חשובים" בשבילם גם היום, אבל מכל הכיוונים זהו אוסף מרתק.

רוב הכותבים הם עיתונאים וסופרים, חלקם מוזיקאים ןחלקם גם וגם. הם כותבים על פופ (אסף גברון על דוראן דוראן, על רוק "קלאסי" (אליס ביאלסקי על הרולינג סטונז), על מוזיקה מזרחית, אי שם בשוליים של החברה הישראלית- או שכך החברה הישראלית רצתה לחשוב (כך בכתיבה של רועי חסן על עופר לוי), ועל מוזיקה ערבית- קצת מעבר לשוליים (איל שגיא ביזאווי על לילא מוראד). מסופר שם על מפגשים עם הכוכבים שאנחנו מעריצים, או שהערצנו, ומה זה עושה ליחס שלנו אליהם: שרון קנטור כותבת על מפגש דמיוני עם בוי ג'ורג', ישי אדר על הרפתקה הזוייה בה תכנן להצטרף לרזידנטס, והם פשוט אמרו לו "לא", אריק שגב על מפגש, אמיתי לא פחות והזוי לא פחות, שלו כאדם מבוגר עם פול סימנון מ"הקלאש" בלונדון, מפגש שיצא קצת מכלל שליטה, ואיתמר הנדלמן סמית על מפגש רגיל- כמעט סתמי- עם אריק אינשטיין על פלאפל.

יש עוד כמה מוטיבים שחוזרים לאורך הספר: התחושה שמי שמעריץ להקה חי בעולם נפרד מהעולם שמסביבו, על המתח בין "ישראליות" ללהיות אזרח העולם הגדול, או בין "ישראליות" לסוגים אחרים של ישראליות, התבגרות והפחד מהזדקנות.

קל לאוהבי מוזיקה להזדהות עם הספר הזה ויש לקוות שעוד ועוד כאלו יצאו בשנים הקרובות.

2830712472"פינק פלויד- להפיל את החומה", עורך: ארי קטורזה (הוצאת רסלינג).

הספר של ארי קטורזה מגיע מכיוון אחר לגמרי: לא כתיבה עיתונאית/ ביוגרפית אלא כתיבה עיונית, כמעט מחקרית, של מוזיקולוגים החוקרים תופעה מוזיקלית ספציפית: במקרה הזה פינק פלויד.

המאמרים בספר מנתחים את תופעת פינק פלויד מכיוונים רבים ושונים: בעיקר מוזיקליים (כמו המאמר של גלעד כהן, שלוקח את 'Dogs' ומפרק לו את הצורה), אבל גם ויזואליים (דותן בלייס על עטיפות האלבומים של פינק פלויד), ספרותיים (נדב אפל על "פסיכדליה וויקטוריאנית") וביוגרפיים, והכל כתוב במקצועיות וברצינות.

הרצינות היא אחד מהמאפיינים החשובים של הספר הזה: הכותבים והעורך מתייחסים מאוד ברצינות לא רק לתופעה שנקראת פינק פלויד, אלא גם למכלול שלם של חוויות שקשורות אליה. בלי לזלזל בביקורות מוזיקה "טיפוסיות" (ודברים שבדרך כלל עולים גם פה אצלנו), יש אמירה משמעותית בניתוח מוזיקולוגי אקדמי של שירים של ג'נסיס ופינק פלויד, או של הגותו הפוליטית של רוג'ר ווטרס במשך השנים.

הקריאה ב"להפיל את החומה" מחייבת גם חווית האזנה שונה למוזיקה: הניתוח המבריק שאדם יודפת (גילוי נאות: היה מפקד שלי בטירונות) לצורות הספיראליות של המוזיקה הפלוידית, או הניתוח היסודי של גלעד כהן את Dogs, מכריחים את הקורא להאזין אחרת למוזיקה, הם מסרבים להישאר ברקע ובמנותק מן המוזיקה עצמה, אלא נכנסים "בין האזניים", והופכים גם את ההאזנה לחוויה "רצינית" יותר.

"להפיל את החומה" מצד אחד, "רציני" ו"כבד", ו"הלהקה היחידה שחשובה" מצד שני, אישי ופתוח יותר, שניהם ספרים מצויינים ותוספות נהדרות למדף הספרים של כל חובב מוזיקה. זה שהם נכתבו בעברית, זה אפילו עוד יותר מרגש.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0