נתחיל בוידוי: לפני האלבום הזה לא היה לי שמץ של מושג מיהו ג'ושוע טילמן הנושא את שם הבמה Father John Misty. ההקשבה הראשונה נעשתה רק מסקרנות שהתעוררה בגלל השם המוזר, מי מוסיף לעצמו את התואר כומר לשם הבמה ונותן לאלבום שלו שם דביק כמו "I Love You, Honeybear"?
אבל זה היה בסך הכל רמז עבה לכמה סתירות יש באלבום המעולה הזה.
טילמן בוודאי מוכר לחלק מכם כמתופף של ה-Fleet Foxes, אך בנוסף לכך הוא נושא את Fear Run כאלבום הבכורה שלו תחת הכותרת של האב מיסטי ואת העובדה שהיה מופע החימום בטור של דמיאן חוראדו המעולה.
ג'ימי פייג' אמר פעם שהוא לא חושב שמבקרי המוזיקה הבינו מה הם עשו בזמן אמת, ואילו לד זפלין כן? אז במקרה הזה טילמן נהנה מכך שכנראה רובם מבינים מאוד מה הוא עושה, ולא מפסיקים להחמיא לו על כך. לא רבות הפעמים שאלבום סוחף ככה את דעת ההמונים והמבקרים בזמן אמת. אני אישית לא מצאתי ביקורת ולו פושרת על האלבום הזה ברוב אתרי המוזיקה הגדולים – האם זה אומר משהו? לא בהכרח, אבל תשמעו ותשפטו.
באלבום הבכורה של טילמן, ישנה רצועה בשם "I'm Writng a Novel", וטילמן אכן בתהליכים של כתיבת ספר, אבל מי שיקשיב לאלבום הנוכחי יבין שהוא סיפור מעניין ומטלטל כמו מיטב הקלאסיקות אצלכם במדף.
האלבום נפתח עם שיר הנושא את שם האלבום ומהווה כניסה חלקה למאזין ההדיוט. קול מרגיע ועם זאת דומיננטי בשילוב של גיטרה אקוסטית וכלי מיתר שהתנגנו ואני מיד הייתי שבוי במוזיקה שבקעה מהרמקולים.
בהמשך הגיעו גם שירים עם אופי קצת שונה, אם זה "True Affection" המינימליסטי יותר עם התופים האלקטרונים וקולות הרקע שמיסטי עושה לעצמו, או "The Ideal Husband" המעט יותר אגרסיבי, אך לכל אורך האלבום המוזיקה עברה מעולה את מבחן השמיעה הראשונה מבחינתי. לעולם לא עוברת את הקו שיבריח אותי כמאזין טרי.
ואז, בשמיעה שנייה ושלישית, כאשר התווים והמקצבים כבר נשמעו קצת יותר מוכרים, כבר בשיר הפתיחה פתאום שמתי לב למילים שככה חמקו להן מהאוזניים שלי:
"Honeybear, honeybear, honeybear You fuck the world damn straight my lady"
באותו רגע הדבר הראשון שחשבתי זה בעיקר איך לעזאזל המילים חלפו לי מתחת לרדאר בעודי שבוי בתוך המוזיקה העוטפת והנעימה של טילמן. לכל אורך השיר הראשון טילמן מתאר ל-"honeybear" מציאות נוראה ואיך הכל אבוד, אך לא שוכח לסיים בציניות "But everything is fine, don't give into despair, cause I love you honeybear".
משהמשכתי להקשיב, ראיתי שכל האלבום הוא קינה על החיים האלו, קינה על אהבה ושאר דברים רציניים, אבל הכומר מיסטי לא מסתפק בכך. אפשר לראות את הכעס הנובע ממנו בקללות שבהן הוא מתבל את השירים, לא דבר שציפיתי לו בשמיעה הראשונה כאשר פולק נעים התחיל להתנגן.
"Oh, I just love the kind of woman who can walk over a man I mean like a god damn marching band"
בשירים האחרונים ובעיקר ב-"I Went To The Store One Day", נשמע שטילמן והדוב מגיעים לסוג של פתרון בינם לבין עצמם, ושם כבר מדובר על אהבה ועל סוף החיים כאילו טילמן מדמיין את תסריט חייו עד לסופו. והוא מדמיין אותו עם אהבה לצידו, דבר מפתיע אחרי הסרקסטיות של תחילת האלבום.
"Let's buy a plantation house and let the yard grow wild until we don't need the signs that say, "Keep out"
I've got some money left and it's cheaper in the South
"!I need someone I can trust to protect me from our seven daughters when my body says, Enough"
אני חושב שאלמלא טילמן היה עוטף את המילים הציניות שלו במוזיקה הנפלאה הזו, הייתי מתקשה לשרוד את התסכול. אבל טילמן בגאוניותו פיזר הרמוניות נפלאות שעושות את האלבום הזה לאחד המצויינים והמעניינים ששמעתי לאחרונה. חשוף ועם זאת מסתתר מאחורי אלטר-אגו, ציני אך כן, נושך ומקסים בו בזמנית, יש באלבום הזה את כל מה שצריך כדי לקנות לו מקום של קבע במערכת שלי.
וחוצמזה, אם בימים אלו כולנו מתחפשים ועוטים מסכות, למה טילמן והדובי שלו לא יכולים גם?
COMMENTS