ארתור טיילור נולד בשביעי במרץ 1945 בממפיס, טנסי. עיר של מוזיקאים. אבא שלו היה נגן קורנית. אני לא רואה הבדל בין זה לחצוצרה, אבל אלה הפרטים הקטנים; וככה ארתור טיפל בשירים שלו. אמא הייתה מורה. כשארתור היה בן חמש היא לקחה אותו ועברה ללוס אנג'לס. אחר-כך היא התחתנה עם אחד, קלינטון לי. הוא אימץ חוקית את ארתור. ויהי ארתור לי. בתיכון הוא שיחק כדורסל, וגם היה די טוב בזה. כשהוא לא שמר על ממוצע הנקודות למשחק הכי גבוה בסביבה, הוא ניגן עם חבר שעבר גם כן מטנסי. באותה תקופה הוא כתב שני שירי סרף ואחד מהם, יומני שלי, התפרסם באופן יחסי. רוזה לי פארקס אהבה אותו גם כן. אז היא ביצעה אותו לייב ואז הקליטה אותו. וכך, כשארתור לי בא לאולפן, הוא יכל לראות איזה ילד, אחד ג'ימי הנדריקס, מגבה את האייזלי בראדרס בשיר שהוא כתב. אחרי ההצלחה של My diary, הוא כתב שיר לליטל ריי. ואז הוא הקים הרכב בשם דה אמריקן פור וכתב שיר על בתו של הנשיא לינדון ג'ונסון.
כשארתור לי שמע לראשונה את הבירדז הוא הבין שהוא כותב מוזיקה טובה; הוא הבין, באופן אובייקטיבי לגמרי, שהמוזיקה שלו מושרשת באותה אדמת פולק רוק ממנה קוטפת הלהקה המעולה שהוא בדיוק שמע. ב-1965 הוא הקים הרכב חדש בשם גראס רוטס, אבל מהר מאוד נאלץ למצוא שם אחר בגלל להקה אחרת בעלת שם זהה. בריאן מק'לין, הזמר והגיטריסט הדפוק, הציע את השם סאמר'ז צ'ילדרן. השם לאב נבחר על ידי הקהל. וארתור לי היה המייסד, המנהיג והמוזיקאי הבכיר של אחת הלהקות הראשונות שחבריה היו בכל מיני צבעים. במרץ 66 יצא אלבום הבכורה של הלהקה. לאחר פחות מחצי שנה יצא השני, האלבום המופלא דה קאפו. שם לי והלהקה באמת התחילה לגבש סטייל. יש שם שירים מעולים כמו היא באה בצבעים או סטפני יודעת מי. בנובמבר 67 יצא השלישי והאחרון, יצירת המופת האובסקורית, שבקושי זכתה בהתעלמות בזמן אמת. אני מדבר על פוראבר צ'יינג'ס. כל שיר בו מושלם. זה היה האלבום הראשון בהפקתו של ארתור, והוא רקח יצירה מתוזמרת ואפלה. כמו אסתטיקה של משוגע.
http://www.youtube.com/watch?v=PkbVosJFkpg
אחרי המאסטרפיס הם התפרקו; בעיות סמים וכסף. אלא מה. קצת אחר כך ארתור לקח את שם הלהקה ובנה מאחוריו הרכב חדש, בו הוא היה הגיטריסט והסולן. לאב המחודשת עשתה שלושה אלבומים. הם לא מפעימים אבל יש שם כמה שירים נחמדים. הסגנון המובהק שהלהקה חגגה בשנות השישים עבר מוטציה; לקראת אפלת הסבנטיז נוסף כעס. אפשר לשמוע את הפרנויה ברקע. יותר השפעות רית'ם אנ בלוז. ארתור צועק יותר. 'התחלה שקרית' מ-1970 היה האלבום האחרון של גלגולה השני של לאב. לאחר מכן הוא ניסה לבד. אלבום בכורה ב-72. השני ב-73: הראשון לא הצליח לפרוץ לשום טבלה. מהשני, הלייבל הסתייג והוא בכלל לא ראה אור. ב-74 הוא הוציא אלבום נוסף של לאב, אבל בלי אף חבר מקורי לאחר שסילק את כולם. ריל טו ריל הוא אלבומה היחיד של הלהקה שלא עבר הסבה לדיסק.
מפה זאת ירידה תלולה; הרבה הקלטות נוראיות, ריבים עם כל נגן שהוא מצא, אוספים איזוטריים של בי-סיידים ואאוטייקים, ועוד הקלטות רעות, ועוד אלבום כושל. בתווך הוא ניסה לאחד את לאב המקורית. זה הסתיים באיזה אלבום הופעה בשם לאב לייב. השנה הייתה 1980. אחר כך נמאס לו. הוא חזר לשכונה הישנה, בחר לטפל באביו שגסס מסרטן. הוא אמר שנמאס לו מהשקרים והרמאויות, ובעיקר מהחתימות.
בתחילת שנות התשעים הוא חזר לתודעה עם אלבום חדש ומקסים בשם פייב פינגרז סרנייד. שיר הנושא היפהפה של האלבום כוסה שנים מאוחר יותר על ידי מאזי סטאר וג'ק ווייט. בעקבות האלבום הוא חזר להופיע, וחרש במות בניו יורק ואנגליה. הייתה לו להקת גיבוי קבועה והוא לא רב עם אף אחד. בסתיו 96 נידון לי ל12 שנות מאסר אחרי איזה סיפור עם איזה אקדח שירה בזמן שהוא היה בידיו. זאת הייתה קליפורניה, וארתור לי כבר אחז בשתי הרשעות. ככה זה שם. בזמן שהוא ריצה את עונשו, בריאן מק'לין נפטר. ב-2001 הוא שוחרר מהכלא, הקים מהקבר את לאב והחל לתכנן טור לרגל 35 שנה לפוראבר צ'יינג'ס, הישגו הגדול ביותר. זה היה טור מתוזמר היטב. ההופעות כללו ליווי מיתרים וכלי נשיפה.
ואז ארתור חלה בלוקמיה. היא מנעה ממנו להשתתף בטור האחרון של ההרכב, שהתקיים ביולי 2005. כולם כעסו. הם לא הבינו. אף אחד לא ידע על המחלה. ההרכב, שנקרא לאב עם ארתור לי, זנח את השם ארתור לי. הם הפכו להיות דה לאב בנד.
ב-2006 כולם כבר ידעו על הלוקמיה של ארתור. מוזיקאים רבים התגייסו להופעות ההתרמה עבור הטיפולים היקרים. סטיב וייצמן הפיק אירוע שכלל את רוברט פלאנט, איאן האנטר, יו לה טנגו, ריאן אדמס ועוד. מאוחר יותר באותה שנה, לאחר החמרה קשה במצבו, נפטר ארתור לי בבית החולים בממפיס מכורתו, כשאשתו דיאן לצדו.
COMMENTS