"ככה זה כשמכורים"– תום יוגב על האלבום החדש של שי צברי, וקצת על ההופעות בדרך

השכנים שלי כנראה כבר מכירים בעל פה את האלבום החדש של שי צברי. כמוהם גם מי שיושבות במשרד לידי, וזו שאני מתיישבת לידה באוטובוס בבקרים. אחרי שהייתי בשתי הופעות חינמיות אך קצרות בפסטיבלים בירושלים שבעיקר עשו חשק לעוד, גם הדרמתי כל הדרך לצאלים בשביל הופעה באורך מלא. ככה זה כשמכורים.

צילום: גאיה ס. טרטל

שבועיים וקצת אחרי צאת האלבום החדש (והראשון) – "שחרית", אני חושבת שהגיע הזמן לנסות ולפצח את מקור הקסם שמתרחש שם. השיר הראשון שהאלבום גם נושא את שמו, מקפל בתוכו הרבה ממהות הקסם הזה ובאופן כללי ממהות היצירה של שי צברי. אם היינו צריכים לנחש איך ישמע שיר שנושא את השם "שחרית", אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני הייתי מצפה לעוד פיוט מהזן שכבר נחרש לעייפה במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. מה שאנחנו מקבלים פה הוא ההיפך הגמור, הן מבחינת הטקסט והן מבחינת המוזיקה: החל מהנגיעה האלקטרונית הראשונה בתחילת השיר, דרך הקצב המהודק שיוצרים התופים והבס, ועד הקלידים באמצע שמכניסים איזו מין תחושת דחיפות ומתח לתוך השיר, "שחרית" מייצר פתיחה מפוארת לכל הדברים הטובים שעוד יבואו בהמשך האלבום. גם הטקסט מפתיע – בניגוד לעושר המוזיקלי של העיבוד, התפילה היא תפילה פשוטה של יומיום: "שיהיה חלב, ולחם טרי, טיפת אור מעט מים". פשוט, מדויק ויפה.

נקפוץ לשיר השלישי – "אבוא בגבורות אדיר", ובשביל הגילוי הנאות אציין שאני כותבת את זה בתור חילונית גמורה: יש משהו בשיר הזה שמצליח להעביר איזו יראה ואינטנסיביות כמעט דתית. ליין הבס בבתים מייצר תחושה של מתח ודחיפות, שבאות לפורקן בפזמון היפה עד כדי להכאיב שבו צברי מלווה בהרכב A-Wa. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה בהופעה, הלחן והביצוע הכובשים הצליחו להעלות לי דמעות בעיניים.

"הורה נופלת מהרגלים 2" הוא קטע אינסטרומנטלי מצוין פרי עטו ומקלדתו של אסף תלמודי, וזה בדיוק הזמן לייחד לו כמה שורות של שבח והודיה: בהופעות, אסף תלמודי הוא דווקא הכי נחבא אל הכלים מבין הנבחרת, ונוטה פחות לפיזוזים וקפיצות אל הקהל (טוב נו, הוא גם תקוע מאחורי מקלדת). אבל שזה לא יטעה אתכם – כל ההפקה המוזיקלית המופלאה של האלבום מונחת על כתפיו. העיבודים המפתיעים, העושר המוזיקלי, השילוב שכל כך עובד פה בין אלקטרוניקה עדינה למוזיקה מזרחית לרוק מתפרץ ומה לא, והופכים את האלבום הזה מעוד אלבום נחמד לאלבום מעולה.

"הניחי לי" הוא פצצת אנרגיה אדירה, ומה שקורה באלבום הוא עוד כלום לעומת מה שקורה כשהם מבצעים אותו על הבמה. דקות ארוכות של כיף מזוקק. זה השיר היחיד באלבום שצברי כתב (יחד עם דן תורן), והטקסט היפה בהחלט גורם לייחל לעוד מסוגו באלבום הבא שלו. שירים שמהותם היא בבחורה שלא יוצאת לזמר מהראש לרוב נוטים להיות קלישאה על גבול הסליזיות, אבל צברי לא נופל למלכודת והטקסט פה נשאר בתחום העדין והמרומז שבינו לבינה. העיבוד לעומת זאת מלא כוח ותשוקה, ומשלים בדיוק את מה שלא נאמר בטקסט – ככה שיר אהבה צריך להשמע.

השיר מתגלגל לפצצת אנרגיה נוספת – "המלך", שעליו נתעכב בעיקר כדי לשבח את מי שפותח את השיר הזה ונשאר בדרך כלל בצל באלבומים – הבס. נבחרת הגרוב של המזרח התיכון ללא ספק מצדיקה את השם השאפתני שלה, אבל גרוב טוב קם ונופל על חודו של הבס ואיתמר ציגלר עושה איתו עבודה נהדרת באלבום הזה. השילוב שלו ושל התופים והפרקשן של ניר מנצור מעמידים את כל ההופעה על הרגלים, עד שלעתים היא מתקשה להרגע, כפי שאספר לכם בהמשך (לרקורד נציין שבהופעה בצאלים היה בסיסט מחליף – שחם אוחנה, שגם הוא עשה עבודה טובה).

בכלל, נבחרת הגרוב הזו היא פשוט תענוג לאזניים ולעיניים בהופעות. איל תלמודי על הסקסופון והקלרינט נעדר את ארשת החשיבות העצמית שנשפנים רבים מדי לוקים בה, ולא ברור איך בריאות של אדם אחד יש מספיק אוויר גם כדי לקפוץ וגם כדי לנגן לאורך כל ההופעה. גרשון וייסרפירר, הרשו לי להשתחוות בפני מי שעובר בקלילות בין עוד חשמלי וטרומבון כפתורים ומנגן על שניהם במידה שווה של קשב וכשרון. על הבמה יש תיאום ופרגון מופתיים בין הנגנים ובין צברי, והכיף שלהם מדבק ונשפך אל הקהל.

אני מדלגת לתפילת הדרך ומעלי דממה, גם כי אלו שני השירים האחרונים באלבום, אבל בעיקר מפני שבהופעה בצאלים נצפתה בשניהם אותה תופעה, שהייתי רוצה להעלות כאן. הכשרון הגדול של שי צברי מתבטא בעיני ביכולת לזקק רגש אנושי אל תוך המוזיקה. הוא מתמסר באופן טוטאלי לשיר ואנחנו המאזינים, בין אם לאלבום בבית ובין אם להופעה, פשוט לא יכולים להשאר אדישים ומתמסרים גם. אם אלו השירים הקצביים והכיפיים שלו הוא ירד אל הקהל המשתגע וההופעה תהפוך למסיבה, ובאותה המידה אם אלו השירים העדינים יותר, דוגמת תפילת הדרך ומעלי דממה, הוא מסוגל לגרום לנשימה להעתק מרוב יופי. בהופעה בצאלים זה לא קרה. ולא היה לכך שום קשר לצברי, שהתמסר לשירים כמו שהוא תמיד מתמסר. זה לא קרה בגלל הקהל. אותו קהל שהיה נראה שנהנה כמו שלא נהנה מעולם בשירים האנרגטיים, פשוט לא היה מסוגל להכיל את המעבר החד לשירים שכל-כולם רגש חשוף ויופי מזוקק. ממש אפשר היה להרגיש את התסכול, אולי אפילו את הכאב, של אמן שמנסה לגרום לקהל להרגיש מה שהוא מרגיש, והקהל מסרב. והקהל הפריע. ולא הצליח לתת כמה דקות של שקט וחסד והקשבה אמיתית.

היה משהו ברגע הזה שהמחיש את הפרדוקס שמגולם ביצירה. הרגע הזה שבו השיר יוצא מרשות היחיד אל רשות הרבים ואין לדעת מה יקרה. הצורך לחשוף את נבכי נפשך בפני העולם, כשאתה אף פעם לא יכול להיות בטוח איך העולם יגיב לכך. הקהל יכול לחבק, והקהל גם יכול לסיים את החיבוק בסטירת לחי מצלצלת. אבל אפשר לסיים בנימה פחות דרמטית – אני משוכנעת שקהל שלא מורכב ברובו מהנעורים של הקיבוץ היה משכיל להכיל גם את השירים הללו, ואני ללא ספק אלך להופעה הבאה של שי צברי ונבחרת הגרוב שתקרה בדרכי, בתקווה לקבל את אותם שירים עוצרי-נשימה.