פרק חמישי של "Monday Morning Blues"- תום יוגב על קריסטון קינגפיש אינגראם

10944237_10203337536669294_658694272_o

הבלוז שייך לצעירים – על Christone Kingfish Ingram, ילד הפלא של הדלתא

כן כן, קוראות וקוראים יקרים, החזירו את הגבות שלכם חזרה למקומן. הבלוז שייך לצעירים. איך אני יודעת? כי ראיתי אותו בפעולה. לפני שנה וקצת, בקלרקסדייל מיסיסיפי, ראיתי את הבלוז והוא היה רק בן 15.

קריסטון קינגפיש אינגראם נולד בשלהי המילניום הקודם, בשנת 1999. אבל אל תתנו לגיל הצעיר להטעות אתכם, הביוגרפיה היא קלאסיקת בלוז לכל דבר ועניין: הוא ספג בילדותו את הגוספל מהכנסיה המשפחתית, וגמע את הבלוז ממוזיקאים, שכנים וחברים שניגנו בעיירת הולדת. הוסיפו לכך ייחוס משפחתי של זמר הקאנטרי הידוע צ'רלי פרייד, וקבלו מתכון בטוח לגאונות מוזיקלית בנוסח מיסיסיפי. בגיל 6 הוא החל לתופף, בגיל 9 הוסיף בס, בגיל 11 כבר לקח את הגיטרה הראשונה לידיו, ומאז לא עזב אותה. כשחש מספיק בטוח הוא גם החל לשיר, וכיום מופיע מלווה בהרכב של עוד בסיסט ומתופף, לעתים בגילו ולעתים מבוגרים ממנו באופן ניכר.

קינגפיש מנגן בלוז חשמלי שניכרות בו השפעות ברורות של באדי גיא ושל שלושת המלכים (ביבי, פרדי ואלברט), אבל לא פחות מכך נוכח בו הדלתא בלוז. הוא אולי בן 15 אבל באצבעותיו התגלגלו מיטב הנשמות של הדלתא: רוברט ג'ונסון, לייטנינג הופקינס וכמובן מאדי ווטרס, שאמנם היגר לשיקגו אבל אנחנו לא שוכחים מנין הוא הגיע. האצבעות של קינגפיש מתגלגלות במיומנות על צוואר הגיטרה, אבל הטכניקה נשענת על לב מלא בלוז. גם הקול העמוק שלו תפור בדיוק על הנגינה. הרבה תבונה מוזיקלית ניכרת בידים הצעירות האלה, והופכת את מה שהיה יכול להיות גימיק חביב ותו לא, לשעות של בלוז משכר.

אז נכון, שדות הכותנה הופרטו עוד טרם לידתו, וה-FDA כבר מפקח על ייצור המונשיין בדרום (וגם אם לא, עוד אסור לו לשתות אותו). אבל יש כנראה דברים שנשארים מוטבעים בכרומוזומים ובעיני, ההופעה של קינגפיש לא נפלה מאף הופעת בלוז של ותיקים ומנוסים ממנו שראיתי. הכריזמה, הנוכחות הבימתית והנינוחות שלו מול הקהל, הן ללא ספק מהאסכולה הנכונה. אולי ההבדל המרכזי מאבותיו הוא ההתמסדות המסוימת של המוזיקה בדלתא בעשורים האחרונים: קינגפיש כבר זכה להשתתף בתכנית לימודים ייחודית של מוזיאון הדלתא-בלוז, במסגרתה הוא הגיע להופיע בפני לא פחות ממישל אובמה על אדמת הבית הלבן! ועוד הבדל אולי טמון בהשגחה המשפחתית הצמודה לה הוא זוכה, בדמותה של אמו שמלווה אותו לרוב ההופעות ודואגת שה- Bad Boys של הדלתא לא יסיטו אותו אל מחוזות פחות מלבבים של הבלוז.

לאוהבי ואוהבות הבלוז, קינגפיש הוא הדבר הכי טוב שאפשר לייחל לו בעיקר כי הוא מוכיח לנו שלבלוז יש דור המשך. הוא מצליח לשמר במוזיקה שלו את כל מה שאנחנו אוהבים בתרבות הזו – החספוס והעומק, הכיף והכאב, אבל כבר פיתח סאונד לגמרי שלו ויש לקוות שהשנים רק ילכו וישכללו אותו. ואם הוא רק בן 16, אזי שטפו טפו טפו, יש סיכוי לא רע שהתקווה הזו תתממש.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0