הגל החדש שהפתיע לטובה
לכבוד 29 שנים לצאת אלבומם של להקת Talk Talk הבריטית – “The Colour Of Spring” (שימו לב לאיות האנגלי של המילה Colour, ה-WORD מתקשה לקבל את זה), קיבלתי עליי את האתגר של להאזין לראשונה לאלבום ולכתוב עליו לקולומבוס.
אני מודה שהיה לי קצת חשש בהתחלה שלא אתחבר – אנגליה ושנות השמונים לרוב לא מתחבר לי, ובעיקר גרם לי לחשוש שמא מדובר באלבום New Wave.
הטקטיקה היא כזאת: את ההתרשמות מהאלבום אני קודם כותב בלי אף ידע מוקדם ובלי לעשות מחקר באינטרנט על הלהקה או האלבום.
אז על עיוור, צללתי אל האלבום:
השיר הראשון – Happiness Is Easy – מתחיל רק עם תופים, אבל למרבה ההפתעה אין את ה-Reverb המוגזם שמאפיין תופים של שנות השמונים, כבר התחלתי לקוות לטוב. כשהבס נכנס פתאום ברכות, יחד עם הפסנתר, הבנתי שמדובר במשהו אחר, ולטובה.
עוד יש קצת מה-New Wave, בעיקר בסגנון של השירה, אבל מכיוון שלא נכנסתי לדיכאון מהמוסיקה, סימן שזה בסדר. ממשיך עם פחות חשדנות.
השיר השני – I Don’t Believe In You היה הראשון שתפס אותי והפיל לי אסימון שמדובר פה במשהו אחר. אולי בגלל הפזמון החוזר שהוא רק שורה אחת: “I don’t believe you!” שאותו הסולן שר בכאב. אחד מהנושאים שהכי אפשר להתחבר אליהם בשיר – אהבה שהולכת ונשחקת – ופה זה מסתכם בצורה טובה בכל פעם שהוא חוזר על המשפט הזה. השיר לא מרגיש לי מנוכר כמו שמוסיקה משנות השמונים גורמת לי להרגיש, אני מתחיל להתחמם לאלבום.
בשיר השלישי – Life’s what you make it, נפל לי אסימון. אני מכיר את השיר הזה! כנראה זה הסינגל שיצא לרדיו או לפחות אחד מהם. תמיד כשיצא לי לשמוע אותו לבד לא התרשמתי יותר מידי, אבל בתוך הקונטקסט של האלבום אני רואה אותו באור אחר.
המסר פשוט מאוד וניתן לסכם אותו בשם של השיר. השילוב של הגרוב הקשוח של הפסנתר עם הגיטרה שנשמעת רחוקה הוא מה שעושה את השיר, ללא ספק.
בשלב הזה באמת כבר נכנסתי לאווירה, תמיד מפתיע לגלות אלבום מהאייטיז שאפשר להתחבר אליו.
נקפוץ לשיר החמישי – Living in Another World . פה נוספת מפוחית למערך הכלים, מה שנותן איזון טוב לתופים שחזרו להיות אייטיזים. אבל כאמור, בשלב הזה באלבום אני כבר לגמרי באווירה כך שאפילו גם קצת הד בתופים לא מפריע לי.
השיר השישי – Give it up, תפס אותי בעיקר בגלל ההתאמה המוצלחת של המוסיקה למילים. אנחנו נתקעים יחד עם הזמר על האמירה המייאשת “Gotta give it up” עם אותו מהלך אקורדים שיוצר מתח, עד שהמתח נפתר גם במוסיקה וגם במילים:
“…Or tell me why I'm so wrong
Where does love come from…”
השיר האחרון – Time it’s time – הוא מהשירים האלה שנראה כאילו כשכתבו אותם ידעו ישר שהם יהיו השיר האחרון באלבום. השיר מתחיל באופן עדין מאוד, עם בס חם ונגיעות קטנות בפסנתר, גם השירה רכה ונעימה בהתחלה, יש תחושה של סיום טוב.
אבל פתאום נכנס הסינטיסייזר ומוציא אותנו מהשלווה שלנו בפזמון החוזר. בסוף הפזמון האחרון מצטרפים חלילים שמלווים אותנו עד סוף השיר יחד עם המילים:
“Now that it's over, now that it's over
Now that it's over, now that it's over
Rest your head”
אזהרה: השיר (והאלבום) נגמרים בפייד אאוט.
אבל הפייד אאוט שכל כך אוהבים באייטיז ממש מתאים כאן, יחד עם הריף של החלילים שחוזר על עצמו עד שהוא נעלם. לי אישית דווקא אין בעיה גדולה עם פייד אאוט בשירים, אבל אני חושב שגם אלה שממש סולדים ממנו יקבלו אותו כאן בהבנה…
(שלוש נקודות זה פייד אאוט בטקסט)
האלבום הוא ממש אלבום קונספט, השירים משתלבים אחד בשני כל כך טוב. בהתחלה כמעט ולא הבדלתי בין שיר לשיר. יש גם הרבה תוכן משותף לשירים, תמיד מדובר על סוף של מערכת יחסים ויחד עם זה הסתכלות פילוסופית על החיים ועל איך צריך לחיות אותם. שני הנושאים האלה בעצמם משתלבים די טוב ביחד.
לסיכומו של עניין, אם גם אתם כמוני, באים עם אנטי מובנה לכל מה שנוצר בעשור הזה, אני מציע לתת לאלבום הזה צ'אנס. 2-3 שמיעות יספיקו להתחבר אליו. חכו לפייד אאוט עם החלילים – לא תתאכזבו…
COMMENTS