נתחיל בשורה התחתונה: כדאי להקשיב לחדש של דילן, ולו בגלל שהוא נשמע הכי טוב שהוא נשמע בעשרים השנים האחרונות. אולי בגלל שאלו שירים של אחד מהגיבורים שלו- פרנק סינטרה.
"אלו לא גרסאות כיסוי לפרנק סינטרה", טען דילן בראיון לא מזמן, "אלו, אם כבר, גרסאות-גילוי. אני מוציא את השירים האלו מהעפר שכיסה אותם, מנער את האבק; מחלץ אותם מן הקבר אל אור היום".
יש משהו בהצהרה הזאת; באלבומו החדש שיצא השבוע, "Shadows in the Night", בוב דילן מקפיד לתת לשירים הישנים והמוכרים של פרנק סינטרה כמה שיותר אור יום: הוא שר בשקט, בקול עדין שמנסה אפילו להיות צלול, מלווה על ידי הרכב קטן של חמישה נגנים- שונה לחלוטין מהעיבודים התזמוריים של סינטרה וכל המבצעים שהלכו בדרכו, ובעיקר מראה שהוא אוהב את השירים.
יש משהו מסקרן בסיפור האהבה ארוך השנים בין דילן לסינטרה. סינטרה שנא את הרוקנ'רול, את המוזיקה ואת התרבות שייצג, ואילו בעיני ההיפים ואנשי "תרבות הנגד" הוא עצמו סימל את הממסד: מעונב ומחויט, אלגנטי ומנומס, אמריקה הנוצרית הלבנה והעשירה. הנדריקס לא היה מבצע שירים של סינטרה, גם לא קלפטון, או הסטונז.
אבל דילן חייב להיות שונה: הילד היהודי מבילינגס, צפון מינסוטה העריץ כל מה שהיה נראה לו מספיק "אמריקאי" מוודי גאת'רי ועד באדי הולי, קאנטרי ומחזות זמר, וכמובן סינטרה. הוא מספר באוטוביוגרפיה שלו איך הקשיב לסינטרה בתחילת שנות השישים בניו יורק: "שמעתי בקול שלו את הכול: אלוהים, מוות, היקום. פשוט לא יכולתי להקשיב לזה כל היום, זה היה כבד". אבל בהמשך הוא מספר על הופעה של סינטרה שהוא הלך אליה עם אשתו ועל פגישה שהיתה להם עם הזמר לפני ההופעה. דילן התרגש מכך שסינטרה בכלל זיהה אותו, שלא לדבר על כך שהוא הסכים לדבר איתו, וסינטרה בסך הכל חיבב את דילן.
(דילן בחגיגות יום ההולדת השמונים של סינטרה. 1995)
בשני העשורים האחרונים בוב דילן חי בעיקר את העבר: בסדרת הבוטלגים הוא חי את העבר האישי שלו עצמו (לפני מספר חודשים יצא חלק נוסף בסדרה המתאר את עבודתו עם "הלהקה" בסוף שנות השישים), ובאלבומים שלו הוא שר שירים שנשמעים הרבה פעמים כאילו שלפו אותם מאיזה ארכיון תקליטים מאובק: כך ב-Tempest, כך ב-Together Through Life, ובמידה הרבה והאירונית ביותר, באלבום Modern Times מ-2005 שהוא מחווה למוזיקה של שנות הארבעים והחמישים.
גם האלבום החדש של דילן הוא הכל חוץ ממודרני: רוב השירים בו נכתבו עד אמצע שנות ה-50, כלומר לפני שהמושג רוקנ'רול הגיע לאיזושהי תודעה. המוזיקה היא בוודאי לא רוק או פולק או קאונטרי: גיטרת סלייד מאוד דומיננטית, גיטרה נוספת ברקע, קונטרבס ובעטיפה כתוב גם משהו על תופים, אבל אם לא היה כתוב לא היו שמים לב אליהם. והקול של דילן.
הקול של דילן הוא סוגיה מדוברת כבר הרבה מאוד שנים: למה הוא ממשיך לשיר? שואלים הרבה אנשים. יש כאלו שכבר לא מסוגלים להקשיב לו, ואחרים שמוכנים לתת צ'אנס אבל מופתעים כל פעם מחדש כמה דילן צרוד. לא באלבום הזה. אולי אלו השירים, אולי ההרכב שמנגן בווליום נמוך ולא צריך לצעוק, אולי זה הכבוד לסינטרה, שבכל זאת היה אחד מגדולי הזמרים האמריקאיים, אבל דילן נשמע כאן טוב כמו שלא נשמע שנים רבות, וזו בלבד סיבה מספיקה להקשיב.
COMMENTS