בלוז לאישה העובדת – עוד פרק בסדרת הבלוז של תום יוגב, והפעם- על הקסם האמריקאי במוזיקה של ואלרי ג'ון

ValerieJune_2_credit_SusanRiddleDukePhotography

הרבה מהבלוזיסטים שפעילים כיום חביבים עלינו במידה רבה כי הם נשמעים "כמו פעם": כמו שהאבא והסבא שלהם מהדלתא נשמעו כשהם חזרו מהשדות, התיישבו במרפסת, לקחו גיטרה מצ'וקמקת ביד ושרו. ואלרי ג'ון ניחנה במתת הנדיר שמאפשר לה להשמע כמו פעם, ובה בעת לגמרי עכשווית. מבולבלים? בואו נלחץ על פליי ונתחיל לפענח מה קורה כשהיא מתחילה לשיר. הנה לדוגמה השיר "Give me water" שהיא שרה פה יחד עם John Forte. יש פה בלוז, ללא ספק, וגם בלוז מהסוג המלוכלך שאנחנו אוהבים, עם הגיטרה החשמלית הזו ברקע והשירה הלא-מתאמצת. אבל יש גם היפ-הופ, מה שמקפיץ את מדד המגניבות של השיר לגבהים חדשים.

אי אפשר (וגם לא צריך) להכניס את ואלרי ג'ון לאף משבצת מוזיקלית ספציפית מדי. המוזיקה שלה צומחת מתוך המוזיקה האמריקאית השורשית, על כל גווניה ופיתוליה: החל מדלתא בלוז, דרך קאנטרי, גוספל ופולק. אבל ג'ון לא מסתפקת בשורשי המוזיקה האמריקאית אלא מטפסת בהצלחה וכובשת גם את צאצאיה העכשוויים יותר: רוק ו- R&B, אינדי, וניו-סול, ומצליחה לייצר סאונד צלול, מקורי ויפה של יוצרת אמריקאית שיודעת היטב מאין היא באה, ולאן היא הולכת. ככה מוזיקה אמריקאית צריכה להשמע.

אפילו הביוגרפיה של ג'ון מציגה לנו מיתוסים אמריקאים מצד אחד, וטוויסט של המאה ה-21 מצד שני. המיתוס: היא נולדה בטנסי ב-1982, הראשונה מבין חמישה אחים. ההשפעה המוזיקלית המשמעותית ביותר מבחינתה הייתה הכנסיה: ג'ון מספרת כי בכנסיה שלה לא היה צורך במקהלה, פשוט מכיוון שכולם שרו. היא למדה לבודד את הקולות שמצאו חן בעיניה, ובמשך 18 שנים, 3 פעמים בשבוע, ספגה מהם את הרגש והחום מפלחי הלבבות שלימים כה יאפיינו את השירה וההגשה שלה.

אחרי שסיימה תיכון עברה ג'ון לממפיס והחלה להופיע ולהקליט בגיל 19 יחד עם בן-זוגה דאז, כחלק מהצמד Bella Sun. כאשר השניים נפרדו עשתה ג'ון תפנית חדה בעלילה, עברה לחוף המערבי, והחלה לחיות חיי מוזיקאית-רחוב-נודדת, כשהיא מנגנת במקומות כמו הרכבת לפרנסתה. הופעות הסולו גם חייבו אותה ללמוד לנגן, וכמיטב זמרי הדלתא היא נטלה בידה גיטרה (ומאוחר יותר גם בנג'ו, לפ-סטיל ויוקלילי), ולימדה עצמה לנגן. כנסיה, נישואים מוקדמים מדי, פרידה מבן-זוג והופעות מזדמנות ברחוב – עד פה ג'ון נשמעת כמו מוזיקאי ממוצע מהדלתא, לא? אבל חכו לטוויסט.

הטוויסט: לשמחתנו, ג'ון מיצתה את החיים הללו וחזרה לממפיס טנסי, העיר שבה הסצינה המוזיקלית כבר חיכתה כשזרועותיה פתוחות, נכונה לאמץ אותה לחיקה. היא החלה להופיע בפסטיבלים מקומיים ולקבל הכרה מסוימת בממפיס וסביבותיה, אך תשומת הלב מארצות הברית רבתי הגיעה לאחר שהשתתפה בסדרה 5$ Cover ב-MTV, אשר עקבה אחר חייהם של מוזיקאים מממפיס שנאבקים עם קשיי הפרנסה והקיום היומיומיים.

ההצלחה המסוימת שהניבה הסידרה הצליחה להכניס את ג'ון לאולפן ולהקליט איפי, ושנתיים לאחר מכן קמפיין קיקסטארט מוצלח הניב לה 15,000 דולר, ששלחו אותה היישר לאולפן להקלטת אלבום שלם: Pushin' Against a Stone. ב-2014 היא כבר זכתה על האלבום הזה ב- Blues Music Award בקטגורית אלבום הבכורה הטוב ביותר. ההסבר שלה על הבחירה בשם האלבום מציגה היטב את הדואליות של חייה, המשתקפת ביצירתה המוזיקלית: "אני מרגישה כאילו כל חיי תמיד הייתה אבן שנאלצתי לדחוף. בחלק מהימים זה דווקא טוב, האבן היא כמו חברה טובה, ולפעמים היא האויב הגרוע ביותר שלך. באלבום הזה, היו לי כל כך הרבה חברים שעזרו לי להזיז את האבן" (מתוך http://valeriejune.com/biography).

אז מה הלאה? השמועות אומרות שהיא עובדת בימים אלו על אלבום נוסף, ואותן השמועות אומרות גם שההופעות שלה הן לא פחות ממכושפות. על כן, לא נותר לנו אלא לסיים את הפוסט הזה באותה תקווה חרישית שבה נסיים כל פוסט על בלוזיסט או בלוזיסטית שעדיין alive n' kickin: ואלרי ג'ון, הגיע הזמן לקפוץ למזרח התיכון!

להאזנה לאלבום המלא:

valerie-june-1000x1000

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    שמרית 3 שנים

    תודה תום. כבר מהאזנה ראשונה אני יודעת שנהפוך לחברות טובות 🙂 מצטרפת לקריאה שלך: why don't you come on over Valerie?

  • DISQUS: 0