Homeספיישליםרעש איזורי

רעש איזורי- פוסט ראשון בסדרת הכתבות של יניב יורקביץ' וניצן אנגלברג על המוזיקה של המזרח התיכון- מצרים

החדשות החשובות באמת שמגיעות מהשכנות שלנו במזרח התיכון הן לא צבאיות, מדיניות או כלכליות. החדשות החשובות באמת הן מה שמתנגן יעני הגרוב.

לרוב זה לא עולה אבל דברים טובים יותר מגרעין, חיזבאללה ודעא"ש יוצאים מאיראן, לבנון וסוריה. להקות של צעירים וצעירות, לרוב מתחילים בשקט ואפילו במחתרת, ליצור מוזיקה שונה, חדשה ומהפכנית. הם שוברים את המוסכמות – המוזיקה שלהם היא מזרחית לא מסורתית. הם מסלסלים ומנגנים בעוד וכינור בזמן שהם דופקים סולו בדיסטורשן. הם שרים נגד הנורמות, השמרנות והשלטון. הם תולדה של מחאה.

החלטנו לצאת למסע אל המקומות המופלאים האלה ביוטיוב ושאר אתרים ולהביא לכם את המוזיקה שהופכת לנו את המזרח התיכון לקצת יותר טוב.

היום הוא ה-25 בינואר. 4 שנים למהפכת תח'ריר שהפילה את משטר מובארכ ואנחנו פותחים את המסע שלנו במצרים. אום א-דוניה, אם העולם – השער למזרח התיכון.

10941333_880143322046353_164377285_n

שייח' אמאם –

הסמל הבלתי מעורער של מוזיקת המחאה במצרים הוא שייח' אמאם. רבים טוענים שהשירים המהפכניים שלו ושל חברו, המשורר אחמד פואד נג'ם, גרמו לאלפי עובדים ואינטלקטואלים למחות ולשאוף לעתיד טוב יותר.

1237px-Sheikh_Imamשייח' אמאם

אמאם נולד למשפחה עניה בגיזה והתעוור כשהיה ילד.
בשנת 1945, פגש במוזיקאי שייח' דרוויש אלחרירי, ממנו למד את יסודות הנגינה והשירה.
בתחילת דרכו, התפרסם בביצועיו לקטעים מהקוראן כשהוא מנגן בעוד.

במהלך תקופה זו, אמאם התחיל להתרחק מהדת, פשט את שמלתו המסורתית והחליף אותה בשמלה אירופאית ותרבוש. הדבר השפיע גם על המוזיקה של אמאם, והוא החל לבצע שירי משוררים.

בשנת 1962, פגש שייח' אמאם את המשורר אחמד פואד נג'ם, והם התחילו לשתף פעולה אחד עם השני.
השירים של הצמד נשאו תוכן מעמדי, אנטי קולוניאליסטי ומהפכני. תכני השירים והפעולות האקטיביסטיות בהן לקחו חלק, גרמו להם לא אחת לשבת במאסר.
האגדה מספרת שכשהשניים היו בכלא, שייח' אמאם נהג להתקרב לתאו של נג'ם, שדיקלם לו את מילות השיר שיצר זה עתה, ואז חזר לתאו כדי להלחין אותו.

עם המוזיקה שלהם, הופיעו השניים בשכונות העוני של קהיר והקליטו אותה בקלטות טייפ פשוטות, שאחר כך הופצו בכל רחבי העולם הערבי.
במסגרת המחאה של 2011 במצרים, היו אזכורים רבים לשיריו של שייח' אמאם גם בגלל התוכן שלהם ובין השאר בגלל העובדה שבתו של אחמד פואד נג'ם היא אחת ממנהיגות תנועת ה-6 באפריל, שהפגנותיה ופעולותיה ברשת החברתית נחשבות לאלה שהתחילו את המחאה הגדולה במצרים.

http://www.youtube.com/watch?v=OnhswAVoswo

מריאם סאלח –

מריאם (29) היא כוכבת עולה בסצנת האנדרגראונד בקהיר ומחוצה לה, בעקבות שיתופי פעולה שונים, שהבולט בהם הוא עם המוזיקאי והמפיק הלבנוני זייד חמדאן, עליו עוד יכתב בהמשך הסדרה.
היא יוצרת מקורית שמשלבת בין מוזיקה ערבית למערבית.
את אלבום הבכורה שלה, "אנא מש בע'ני" – אני לא שרה, הוציאה ב-2012, לאחר שהוקלט בתקופת האביב הערבי במצרים וחלק מהשירים שלה באלבום עוסקים באביב הערבי ובנושאי המחאה.
אחד מאותם שירים הוא "Kashf Asary" שמתאר את מצב האזרחים במצרים לפני נפילת מובארכ. השיר לועג לשלטון, שמדבר כל הזמן על רפורמות בזמן שלאנשים הפשוטים אין כסף, והם צריכים לסחור בסמים כדי להתקיים.

לשיר הזה יצאה גרסא נוספת, בה שיתפה פעולה עם זייד חמדאן. הגרסא ההיא הייתה להיט במצרים באותה תקופה.

בראיון לאתר "אלערבי אלג'דיד" אמרה מריאם כי המהפכה במצרים השפיעה רבות על יצירת המוזיקה במדינה.
הדבר החיובי שהמהפכה הביאה עמה היא העובדה שצצו סגנונות מוזיקה חדשים שלא נשמעו במצרים עד אז. בנוסף, התאפשרה כתיבת טקסטים חופשית בלי לחשוב על ההשלכות שלהם ובלי צורך בצנזורה עצמית.
היא הוסיפה ואמרה שמצד שני, המהפכה הביאה עמה גם חסרונות, כמו אנשים שיוצרים מוזיקה ומנצלים אותה כדי לזכות בתהילה, בלי שום זיקה אמיתית לאומנות ומוזיקה.

מריאם העידה כי היא הושפעה מהמוזיקאי המצרי שייח' אמאם עליו כבר כתבנו בהתחלה. הוא לא היווה רק השפעה מוזיקאית עבורה, אלא היה גם חבר טוב של משפחתה.
באחד מהראיונות אמרה ששיריו של שייח' אמאם לימדו אותה רבות על הבעיות במצרים ודירבנו אותה לנסות להשיג פיוס בקרב החברה.
בנוסף, סיפרה שכשהייתה בבית הספר, היא הייתה מתוסכלת מהמוזיקה המסחרית שחבריה הקשיבו לה, והחליטה להפיץ את המוזיקה של שייח' אמאם ולהביא לכך שתגיע לכמה שיותר אוזניים.
בגיל 15, הצטרפה ללהקה גוואז סאפר (דרכון בערבית) – בה ניגנו מחוות וקאברים לשירי שייח' אמאם עם עוד וטאבלה.

IMG_6342מריאם סאלח

מריאם יצרה גרסת כיסוי לשיר "ניקסון באבא", במקור של שייח' אמאם. מדובר בשיר הומוריסטי וסרקסטי שמתאר את ביקור נשיא ארה"ב לשעבר, ניקסון, במצרים בשנת 1974.
http://www.youtube.com/watch?v=HQtzrIX2iT8

לייק ג'לי –

לייק ג'לי התחילו את דרכם ב- 2005 בקהיר. בהתחלה, ארבעת חברי הלהקה ניגנו במקומות קטנים ובאירועים קטנים באוניברסיטאות ולאחר שניגנו יחד במשך זמן מה, הם הגיעו למסקנה כי להופעות שלהם יש פוטנציאל להיות יותר מהופעות מוזיקליות "רגילות". לייק ג'לי שיתפו בהופעותיהם את הקהל ובין שיר לשיר ביצעו מערכונים קומיים וסאטירים. בהמשך אף החלו לכתוב שירים ברוח זו. הקהל ממשיך לקחת חלק פעיל בהופעות הלהקה גם היום.
לייק ג'לי משלבים מוזיקה מצרית מסורתית עם רוק, פופ, ראפ ואפילו מוזיקה שמזכירה מוזיקה ממחזות זמר, שמתחברת לתיאטרליות הרבה בה הם ניחנים.

מילות השירים הן כאמור, סאטיריות לרב, משלבות בתוכן בצורה כזו או אחרת פרשנות וביקורת פוליטית או חברתית, וקוראות תיגר על הצנזורה שלעתים יש במצרים.
הלהקה עוסקת הרבה פעמים בנושאים סביבם יש טאבו, אבל משתדלת לעשות זאת בצורה לא בוטה מידי.
אפשר להגיד שחברי הלהקה לא לוקחים את עצמם ברצינות, וזה מאפשר להם להעביר את המסר בהומור ובאלגנטיות כשהם מנסים שהטקסטים לא יפגעו באף אחד (למרות שלפי מספר כתבות שקראנו על הופעות שלהם, זה לא תמיד מצליח).

ב-2013 הופיעו בתוכנית החדשות הסאטירית המצליחה "אל-ברנאמג" עם באסם יוסף, ושרו שיר שלועג לאדיקות הדתית של חברי האחים המוסלמים, להערצה והתמיכה העיוורת במורסי, לאורח החיים של הליברליים במצרים ולסטראוטיפים המקושרים לאקטיביסטים.
בכך, לייק ג'לי שרים וצוחקים (ברוח טובה, כמובן) על כל ההיבטים בקשת הפוליטית והחברתית במצרים.

http://http://www.youtube.com/watch?v=FHhrqJtgUXM

קאירוקי –

בשנת 2003, הקימו שני חברים מימי התיכון – הסולן אמיר עיד והגיטריסט, שריף הווארי להקה בשם Black Star, שעשתה בעיקר קאברים לשירים באנגלית. הלהקה לא זכתה בפרסום רב, והשיר היחיד שזכה להצלחה יחסית היה שיר בערבית בשם "ע'ריבה". הלהקה הבינה שכדי להגיע לאזני ההמונים, הם צריכים לבצע שירים בשפת האם שלהם – הערבית.
כך, לאחר שהצטרפו עוד מספר נגנים, הוקמה להקת "קאירוקי" – הלחם של "קהיר" ו"קריוקי" – שמסמל את הקשר של הלהקה עם ההמון המצרי ואת עצם העובדה שהלהקה "שרה עם ההמון".

הפריצה הגדולה של הלהקה הייתה בזמן המהפכה במצרים, שהחלה היום לפני 4 שנים, כשהלהקה הוציאה שירים שהפכו להמנונים להמונים שהפגינו בכיכר תחריר.

השיר שהביא את פריצה זו הוא "סאוט אלחריה" – "קול החירות", בו הלהקה שיתפה פעולה עם סולן של להקה מצליחה אחרת: "ווסט אל-בלד".
בקליפ של השיר מתועדות ההפגנות בכיכר, כשמפגינים רבים שרים את מילות השיר.

שיר נוסף הוא "יא אלמידאן" – "הו, הכיכר", בו אירחו את הזמרת המצריה עאידה אלאיובי, שפרשה מקריירת המוזיקה בשנות ה-90 לאחר שחזרה בתשובה. השיר זכה לפופולאריות עצומה בקרב ההמון המצרי, מיליוני צפיות ביו-טיוב ושיתופים בפייסבוק תוך זמן קצר, וכאמור, הפך להמנון בכיכר תחריר.

השיר מאניש את הכיכר, והופך אותה למעין חברת אופוזיציה הנאבקת למען צדק חברתי והפלת השלטון.

בחודש יוני, הלהקה הוציאה אל אלבומה הראשון "מטלוב זעים" – "דרוש מנהיג". האלבום יצא בחסות "קוקה קולה", אחרי שנים בהן לא הייתה ללהקה תמיכה כספית בשביל לשחרר אלבום.
שיר הנושא של האלבום, הפך בן לילה ללהיט. השיר הוא מעין "מודעת דרושים" לפני הבחירות לנשיאות מצרים ב-2012, ומתאר את דרישותיו של "המעסיק" ואת התכונות הרצויות שיהיו אצל מנהיג במדינה.

בתחילת 2014, יצא אלבומה השלישי של הלהקה, "א-סקה שמאל" – "פנייה לא נכונה", אלבומם המצליח ביותר עד כה. בראיון עם חברי הלהקה באתר "The National" נכתב שהם מתארים את האלבום כפחות אופטימי מקודמיו ואמרו כי הוא עוסק בתסכול היומיומי של אנשים פרטיים ומשקף את האכזבה של חברי הלהקה מחוסר ההצלחה של המהפכה. בנוסף, לאלבום סאונד יותר אוריינטלי מקודמיו.

באלבום יש שיתוף פעולה מפתיע בין הלהקה והזמרת האלג'יראית סועאד מאסי, שהתחילה בעצמה כזמרת בלהקה מחאתית באלג'יריה.

http://www.youtube.com/watch?v=tdfFPYJTVqg

ראמי עיסאם-

סוף ינואר 2011, הימים הם ימי "תחריר", ימי שחרור, כשם הכיכר בשביל רבים והם ימיו האחרונים של נשיא מצרים בשלושים השנים האחרונות – חוסני מובראק. בכיכר מוצפת, כיכר של מיליונים, עולה סטודנט צעיר אחד לשיר, ראמי שמו. ראמי עיסאם. הוא הגיע ממנסורה, עיר רחוקה בדלתא המצרית, עם משפחתו ועם לא הרבה יותר מאשר הגיטרה. הוא בא לתחריר. אז בן 24, ואחרי כמה ימים של נגינה מאולתרת כשעוד לא היו במות, הוא עולה לבמה שהוקמה בכיכר יחד עם הלהקה שלו והיה אחד הראשונים שפנו ישירות למובראק ואמר לו "כולנו יד אחד דורשים דבר אחד: לך! לך! להפיל את המשטר!"

(ארחל! (עזוב!) – השיר הראשון של ראמי עיסאם)

ראמי מתאר את ההלחנה של השיר "ארחל" (עזוב!) יותר כחיבור של סיסמאות המחאה שנקראו בכיכר על ידי המפגינים. במובן הזה, יותר משהוא שיר, "ארחל" הוא פזמון או מזמור עממי שחובר לכדי זמר ומנגינה.

ramy-essam1ראמי עיסאם

יום למחרת עם חתכים בפנים ובפה, פגיעות אבן בראש ותחושה של ניצחון הוא עלה שוב לשיר. יום קודם לכן, אחרי הופעתו הראשונה בכיכר כנופיות של שכירי חרב מטעם השלטון פשטו על הכיכר, רכובים על גמלים, בניסיון לגרש את המפגינים שנאבקו על מקומם כמו שאמרו "לא נלך עד שתעזוב" ולכך התכוונו. כך קרוב לשבועיים. ב-11 לפברואר מובראק הודיע על התפטרותו ועיסאם שר שוב את השיר אך במעט שינוי של המילים כדי להתאים למצב החדש. השיר, ועיסאם, נקשרו בתודעה המצרית כבשורה לשינוי אם לא מה שהביא אותו ועיסאם לא רק הפך להיות הזמר של המהפכה מצרית – הוא הפך להיות הקול שלה.

(לחם, חירות, צדק חברתי)

בשלב הזה, עיסאם התפרסם כבר וזכה לאהדה רבה. הוא עמד מחוייב גם בכיכר וגם ברשתות החברתיות למהפכה. וכאשר הפגינו בכיכר בדרישה לשים סוף לשלטון הצבא ולהחיל דמוקרטיה עיסאם הצטרף ועלה שוב לבמה והפעם הפנה את השיר לצבא המצרי – "כולנו יד אחד דורשים דבר אחד: לך! לך! להעיף את הצבא!". הפעם, ב-9 במרץ, הצבא היה זה שפשט על הכיכר. עיסאם נעצר, יחד עם קבוצה של מפגינים ונלקח למבנה המוזיאון, בקרבת הכיכר. שם, לאחר שהוכרז כמתסיס ומסית, הותקף במקלות ושוקים חשמליים, שיערו הארוך נחתך בעזרת שברי זכוכיות והוא עבר התעללות בניסיון של המשטר ל"יראו ויראו" אך אחרי שבועיים במיטת חולים, עיסאם לקח שוב את הגיטרה, חזר לתחריר ועלה שוב לשיר נגדם ונגד מה שעשו לו ולרבים אחרים.

עיסאם המשיך להתגורר בתחריר זמן מה אחרי האירועים וכיום, למרות שזכה לפרסום רחב גם מחוץ למצריים וסיבובי הופעות, בעיקר באירופה, הוא תמיד מזכיר למה הוא שר, למה הוא סבל ולמה הוא בכלל הלך לתחריר בפעם הראשונה. הוא רואה בעצמו, קודם כל מהפכן, שגריר של המהפכה העממית והעם המצרי. הוא קיבל מקלט בעיר מלמו שבדרום שוודיה וממשיך לכתוב ולשיר משם.

("אנחנו לא מאלה ולא מאלה" – שיר יחסית חדש של עיסאם, מלפני שנה)

אבל ההיבט המעניין ביותר בעיסאם, בעיני, הוא שהוא, בסופו של דבר, זמר רוק ואפילו רוק שהלך ונהיה כבד. רוק הוא קודם כל מוזיקה מערבית ואת מקומו כמוזיקה עם תוכן מחאתי בכלל קנה יחסית מאוחר. בכלל, שירי מחאה לרוב התמקדו סביב מוזיקה עממית כמו פולק, בלוז, שאנסונים ומקביליהם הן במערב והן במזרח. במערב הרוק אמנם תמיד היה מרדני אך הפך למחאתי במובהק רק בשנות ה-60 דרך מחאת התנועות ההיפיות והאנטי-מלחמתיות. במזרח, ובמיוחד בארצות הערביות, הפופולריות של מחאה דרך המוזיקה נשמרה בעיקר למוזיקה העממית המקומית כמו שייח' אמאם. לכן מעניין לראות את הפופולריות של מוזיקת הרוק של עיסאם ואיך זו הפכה לקול המהפכה ואולי גם למה שהביא את האוזן האירופאית להיות יותר קשובה לו. כך או כך עיסאם הצליח לחבר בין שני מרכיבים עם הרבה אנטגוניזם ביניהם – תרבות ערבית ותרבות מערבית. שתהא זו אירוניה צינית או בשורה של פיוס בין מזרח ומערב, רוק היה פס הקול של המהפכה שהפכה לסמל כל המהפכות של האביב הערבי.

יוסרה אל-הווארי-

כשאת צעירה בת 28 ומנגנת אקורדיון ברחובות קהיר, הדבר הכי פחות צפוי הוא שתקומי יום אחד בבוקר מפורסמת. אבל הימים הם ימי פוסט מהפכת תח'ריר ומצרים עדיין בתוהו: הנשיא בכלא והצבא שולט וחומות בטון גבוהות הוצבו באזור מרכז העיר והכיכר.

קרה וצעירה בת 28, שמנגנת אקורדיאון, נתקלה בשיר של הקריקטוריסט המצרי וליד טאהר, שנכתב שנים לפני כן, על חומות. היא לקחה אותו אל האקורדיאון ואת האקורדיאון אל החומות ואל החומות גם הביאה איתה אנשים.

youssra-el-hawaryיוסרה אל-הווארי

מתוך עשרות סרטוני היוטיוב שפורסמו לאחר המהפכה, הקליפ לשיר הראשון יוסרה אל-הווארי זכה למאות אלפי צפיות באותו חודש.

(א-סור "החומה", השיר הראשון של אל-הווארי)

"מול החומות ומול מי שבנה אותן
מול מי שבנה אותן גבוה
עמד אדם עני
והשתין
על החומה ועל מי שבנה אותה"

בכל הכתבות והראיונות שנעשו איתה ועליה, התיאורים של יוסרה הם של בחורה צעירה, צנועה וחייכנית ועם זאת פרפורמרית כריזמטית. בזה שהיא מצד אחד אישה צעירה ויפה, חייכנית וצנועה ומצד שני מחאתית, עם מהפכה על השפתיים. אבל המהפכנות בשביל יוסרה, היא לא בלשיר על המהפכה אלא "כל שיר שמדבר על משהו בדרך אמיצה מאוד" כפי שאמרה בראיון. בדבריה האלה יוסרה, כמו ראמי, מייצגת בעיני איזה ניגוד קיים שקם ועלה עם הגל החדש של היצירה המחאתית שהתפתחה במהפכה – אל הרחובות יוצאים גם בשביל זעם וגם בשביל אהבה.

(פי א-שארע "ברחובות")

אז מיוסרה לא נשמע ברשת האנגלופונית כמעט מאז 2012, למעט כמה כתבות ספוראדיות. היא ממשיכה לפעול בהיקף קטן יותר, בעיקר ברשתות החברתיות שלה בערבית, להופיע במצרים ולהעלות מדי פעם קטעים לסאונדקלאוד והפייסבוק שלה, ותמיד לשמור על חיוך.

(באבתסם "אני מחייכת")

COMMENTS

WORDPRESS: 5
DISQUS: 0