הנקמה שהולידה את הבלוז: תום יוגב חוגגת לרוברט בילבו ווקר יומולדת

רוברט בילבו ווקר חוגג היום את יום ההולדת ה-78 והמכובד שלו, ועל כן אין מתאים ממנו לפתוח את סדרת הפוסטים שבה נכיר בלוזיסטים ובלוזיסטיות שעדיין מרעידים מועדונים וג'וק ג'וינטים ברחבי העולם.

רוברט בילבו ווקר ב- Red's Lounge, נובמבר 2013. צילום: שי גולן

רוברט בילבו ווקר ב- Red's Lounge, נובמבר 2013. צילום: שי גולן

הביוגרפיה של רוברט בילבו ווקר שזורה בכל המיתוסים הגדולים של הבלוז. הוא נולד בקלרקסדייל, מיסיסיפי, המקום בו בעשור האחרון מתרחש אחד הרנסאנסים הגדולים שידעה תרבות הבלוז של ארצות הברית. בילבו היה הילד ה-17 (!!) למשפחת קוטפי כותנה, והצלילים הראשונים שהגיעו לאזניו בילדותו היו בכלל של מוזיקת קאנטרי, הדבר היחיד שניתן היה לקלוט ברדיו באותם הימים. בילבו הצעיר שמע, התלהב, והחל לחקות את הזמרים הלבנים מהרדיו. בנוסף, משום שבמשפחה עניה של קוטפי כותנה לא היו בנמצא כלי נגינה, חוט תיל שנקשר בין שני עצים ובקבוק שאיתו פרט עליו, שימשו את בילבו בתור הגיטרה הראשונה שלו. אבא שלו (שעל שמו הוא קרוי אגב, לרבות ה"בילבו") זיהה את כשרונו המוזיקלי, וסידר לבילבו ג'וניור לנגן בפסנתרים בג'וק ג'וינטס ברחבי הדלתא, כשהוא מוחבא מאחורי וילון. מאוחר יותר הוא גם קנה לו את הגיטרה הראשונה שלו, שאפשרה לו להתחיל לנגן בצורה מקצועית קצת יותר בכנסיות.

בילבו עבר בשנת 1954 לשיקגו, עבד כנהג משאית, והמשיך לנגן לעצמו, הפעם על גיטרה אמיתית, שירי קאנטרי וגוספל. איך הוא התגלגל לבלוז אתם שואלים? נקמה, זו התשובה. בתחילת ימיו בשיקגו היה לבילבו מכר, גם הוא מנגן ושר, שלמד ממנו כמה שירים שבילבו ידע לנגן. עוברת חצי שנה, המכר משתפשף ומתמקצע, ובמהלך הופעה במועדון הכותנה בשיקגו הוא מזמין את בילבו לעלות לבמה ולנגן כמה קטעים. בילבו שלא היה ערוך לכך ניגן שני קטעים חלשים, הקהל פיהק, והוא ברח מהבמה מושפל, רק כדי לגלות שחברתו כבר נטשה אותו כדי לבלות את הלילה עם המכר המוצלח. אבל בחור כמו בילבו לא יושפל לאורך זמן, ובאותו ערב הוא כבר החל לתכנן את הנקמה.

בילבו קנה גיטרה חדשה, התפטר מהעבודה, ועבר להקדיש את כל עיתותיו לחזרות בבית על בלוז. הקלף המנצח שהכין היה שיר של צ'אק ברי, שעד אז עוד טרם נשמע במועדונים של שיקגו, כולל צעדי הריקוד הייחודיים של ברי. כשהוא עלה לבמה בפעם השניה הקהל השתגע, והוא סיים את ההופעה עם 70 דולר מטיפים בכיס. לא רע בשביל מישהו שהמניע המוזיקלי המרכזי שלו באותו הערב היה נקמה.

מאז כבר 6 עשורים שהוא מופיע, ותאמינו לי, יש לו היום בגיל 78 את אותן אנרגיות שהיו לו אז בגיל 18 בהופעה השניה בחייו בשיקגו. ההופעה שלו לפני שנה ב Red's Lounge בקלרקסדייל מיסיסיפי הייתה אחד הערבים בחיי שלעולם לא ישכחו: 5 שעות של כיף משולח רסן, שבמהלכן האיש הזה בגילו של סבא שלי, שר, רקד, ניגן, קפץ, עשה צחוקים ולא נח ליותר מדקות ספורות. הוא מנגן בלוז חשמלי גולמי, מלוכלך ומפוצץ באנרגיות, ולא שם ליבו לזוטות סאונד כמו פידבק, צפצופים, או ווליום שעלול לגרום לקהל לחירשות זמנית. הוא פרפורמר אמיתי, ומספק לקהל את השואו שלשמו הגיע. רוברט בילבו ווקר הוא גם טיפוס כמו שרק בלוזיסטים יודעים להיות: מסתובב ברחבי ארצות הברית עם חליפה לבנה מנצנצת ופאה נוכרית שחורת-תלתלים, ופמליה שלמה של קרובי משפחה וחברים מכרכרת סביבו בכל אשר יפנה, פמליה אשר על פי השמועות גם כוללת 2 נשים – אחת במיסיסיפי ואחת בקליפורניה… (כבר אמרנו משהו על ההתנגשות בין האהבה לבלוז ולימודי המגדר, לא..?)

רוברט בילבו ווקר ב- Red's Lounge, נובמבר 2013. צילום: שי גולן

רוברט בילבו ווקר ב- Red's Lounge, נובמבר 2013. צילום: שי גולן

אז לסיכום לא נותר אלא לאחל לבילבו עוד שנים ארוכות של בלוז משובח ונענוע ישבנים ברחבי העולם, ולאחל לנו שהוא והפמליה גם יתנו קפיצה קטנה לאיזו מדינה חובבת בלוז על גדות הים התיכון…

*למי שתוהה מאיפה נשלפים חלק מהסיפורים הללו, ניתן את הקרדיט הראוי לספר "Hidden History of Mississippi Blues" של Roger Stole, שעושה עבודה מצוינת בהעברת התושב"ע של הדלתא לכתב.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0