"מחכים למשיח"- אלקנה כהן ועומר אסייס בפוסט משותף על האלבום החדש של ד'אנג'לו.

כאשר שני האלבומים הראשונים שלך נחשבים לאלבומי מופת וכבר הוכתרת לאחד ממובילי תנועת הניאו-סול, לקרוא לאלבום החדש שלך שיוצא אחרי שתיקה של 15 שנה "משיח שחור" – זו הצהרה שנושאת בחובה מטען. הרבה מאוד מטען.
בלי יחסי ציבור, אחרי 14 שנה בהם לקח הפסקה מהופעות, התמודד עם התאבדותו של חברו הטוב, שקע באלכוהוליזם, נושל על ידי חברת התקליטים שלו "Virgin", החליף אישה, הפך לאב ואף הסתבך עם החוק, ד'אנג'לו מוציא את האלבום הנוכחי מנקודת פתיחה שונה לחלוטין מזו של שני האלבומים הקודמים, אישית וחברתית.

AKM6515

שני מקרי המוות, של מייקל בראון בפרגוסון (ירי של שוטר לבן) ואריק גארנר בניו יורק (נחנק על ידי שוטר), הציפו את נושא הגזענות בארה"ב לכותרות כפי שלא היה כבר הרבה זמן.
לאחר שדארן ווילסון, השוטר הלבן שירה במייקל בראון, לא הורשע על ידי חבר המושבעים, ד'אנג'לו צוטט על ידי המפיק שלו אומר "do you belive this?".
משם הדרך לסיום מהיר של האלבום ושחרור של קטע הוידאו כטיזר היתה קצרה מהמצופה.
כנראה שרק דבר כזה היה יכול לגרום לד'אנג'לו למהר לסיים יצירת מופת שכזו.

אלקנה:
אני לא כססתי ציפורניים לקראת האלבום הזה של ד'אנג'לו. הייתי די בטוח שהוא כבר לא יצא, או שאם הוא יצא, הוא יהיה גרוע. אני שמח להודות שטעיתי. מהאקורדים הראשונים שומעים שד'אנג'לו בא לעבוד ולא לבלבל את המוח, וכמו שהוא מעיד על עצמו, כבר בכותרת השיר, זה לא קל.

עומר:
הרכב חכם שר פעם "Don't Belive the Hype", ואיזה הייפ היה סביב היציאה הספונטנית של האלבום הזה. בדרך כלל יש לי תכונה מעצבנת כזו לא לאהוב דברים אשר שוחים עמוק בקונצנזוס, אבל ד'אנג'לו גרם לי להאמין להייפ באמונה שלמה.

אלקנה: מה אתה מוצא בד'אנג'לו ומה מייחד אותו בעיניך מהמיינסטרים של הסול?

עומר: אולי הדבר שהכי מדהים אותי בד'אנג'לו היא הסבלנות שלו. בתחושה שלי, כל אלבום שלו יצא בדיוק מתי שהיה אפוי לגמרי מוזיקלית ומבלי להתחשב בשיקולים מסחריים של מפיקים כאלו ואחרים או בעובדה שאחרי "Voodoo" היו עדרי מעריצות שרק חיכו לראות אותו מוריד חולצה באצטדיון מלא. ד'אנג'לו ידע לקחת את פסקי הזמן שלו ולהגיע ממקום שלם לאלבומים שלו. מעבר לעובדה שלנו כמאזינים יותר כיף לשמוע אלבום כזה, יש לי תחושה ותקווה שגם הוא מסתכל בנחת על שלושת אלבומי האולפן המופתיים שלו ומחייך. אני לא רואה איך אמן מוציא שלושה אלבומים שכולם מעולים כמו אצל ד'אנג'לו.

אם הולכים לרגע אחורה לרצועה החמישית ב"Brown Sugar", אלבום הבכורה של ד'אנג'לו, אשר נושאת את השם החינני 'Shit, Damn, Motherfucker', מבינים שד'אנג'לו הולך מחוץ לגבולות הז'אנר שהונחו לפניו.
מילים הרבה פחות נקיות, בלשון המעטה, מהרגיל בז'אנר, ובחלק מהמקרים גם הרבה יותר אישיות וקודרות, כמו ב'100 Deaths' מהאלבום החדש:
"I can't believe I can't get over my fear, They're gonna send me over the hill".
הז'אנר במקור הוא אחת מהנגזרות של הגוספל, ובהיותו כזה היה מלא בשירי אמונה ותקווה, וד'אנג'לו עשה לז'אנר בשנות ה-90 את מה שריי צ'ארלס עשה לו אי שם בשנות השישים כששר "I Got A Woman" והכניס קצת לכלוך – אך עדיין עם המון קצב ונשמה.

PinoPalladino(פינו פאלאדינו)

עומר: מה אתה מרגיש שפינו פאלאדינו על הבס מוסיף לאלבום הנוכחי ?

אלקנה: אני קודם כל חייב להגיד שאני ממש שמח שפרינס לא עבד על האלבום הזה, כי כמה שאני אוהב את פרינס, אני חושב שהאלבום היה מפסיד מההתעקשות שלו לנגן על כל הכלים. מוזיקה טובה מצריכה נגנים טובים, וד'אנג'לו גייס כמה שמות מעולים לאלבום הזה: קוואסטלאב, כריס דייב וכמובן פינו פלאדינו. פלאדינו הוא אחד הבסיסטים המעניינים ביותר שפועלים היום, עם רקע ג'אזי וFאנקי, שגם יודע לעשות רוק כסאח (הוא הצטרף לסיבוב ההופעות האחרון של ניין אינץ' ניילז). התרומה שלו, כמו של הנגנים האחרים, מאופקת ולא משתלטת, אבל מאוד בולטת: ב-'1,000 Deaths', השיר השני באלבום, אפשר לשמוע את הבס היציב שמתפתח לאט לאט ושומר על המתח, ב-'The Charade', יש ליין עם צליל חללי/ אוורירי כזה, מעודכן מאוד, בעוד ש'Till It's Done' נשמע הרבה יותר פאנקי. וכמובן שכך אפשר לפרט על כל שיר באלבום…

אלקנה: איך אתה רואה את האלבום האחרון ביחס לעבודות הקודמות של ד'אנג'לו?

עומר: באלבום ההחדש נשמע שד'אנג'לו מאס בסאונד הסופר נקי מהאלבומים הקודמים. הוא עדיין שם, אבל כאשר שמעתי את האלבום היו רגעים שממש הרגשתי את הצורך של ד'אנג'לו לתת את הטאצ' היותר המחוספס הזה כדי להוציא את כל מה שישב עליו עד ליציאת האלבום.
אני בטוח שאם ד'אנג'לו היה מוציא עוד אלבום בסגנון הקודמים, עם גיטרות נקיות ומקצבים קלילים, היינו מקבלים גם את זה באהבה, אבל משהו בגיוון של השירים פשוט הרגיש לי אחרת.
משיר עם שם כמו 'Prayer' לא הייתי מצפה להיות אפל ואיטי כמו שהוא, עם פעמון כנסייה מצלצל כל כמה שניות וגיטרה מייבבת בייסורים בחלק השני, האלמנטים הקצת אפלים שנכחו בעיקר במילים באלבומים הקודמים, חילחלו עמוק עמוק גם למוזיקה באלבום הזה.

עומר: למה ציפית כשראית את העטיפה בפעם הראשונה וכשקראת את הכותרת של האלבום?

אלקנה: כמו שאתה כתבת, הכותרת היא כזאת שלא מאפשרת הסתייגות, או חזרה אחורה: "משיח שחור". מאוד דתי, מאוד פוליטי, מאוד בטוח בעצמו, אבל עם בשורה והיא אופטימית. המשיח השחור מביא איתו גאולה: למי? לאמן השבור והמרוסק? לציבור השחורים בארצות הברית? לכל מי שמקשיב לו, לא משנה איפה? ד'אנג'לו מבטיח משהו והאלבום הזה עומד בהבטחה, אני חושב.

לגבי העטיפה, אני מודה שהיא קצת מטרידה: שחור לבן עם ניגודים עזים, לא בפוקוס, ידיים שמונפות בתפילה? במחאה? בתנועה אלימה? בכניעה? בלי פנים, רק כפות ידיים, פרושות או קפוצות.
מוזיקת סול תמיד מתקשרת אצלי לנחמה, והעטיפה של האלבום הזה הרתיעה אותי רגע, אבל אולי זו הנחמה שד'אנג'לו מספק כאן, כזו שבאה מתוך סערה גדולה.

שלב השאלה הזהה: מה השיר שהכי התחברת אליו באלבום הנוכחי?

עומר: "Aint' That Easy" ללא ספק, המשפט "I tell you this sincerely, I need the comfort of your" lovin' To bring out the best in me" בצירוף העובדה שכבר בשיר הפתיחה הוא בחר להיחשף כל כך, כשברקע התופים יושבים בצורה כה אחידה ומינימליסטית קנה אותי לגמרי. תוך שניה מצאתי את עצמי מזיז את הראש לגרוב הנהדר בניגוד מוחלט לקולו השבור של ד'אנג'לו, ואוהב כל רגע מזה.

אלקנה: השיר שהכי התחברתי אליו באלבום הזה הוא 'Sugah Daddy', אולי בגלל שהוא מביא איזו רוח הומוריסטית שמקלה קצת על הכבדות של האלבום. חיבור מדהים בין ריף פסנתר של סול "קלאסי" וגיטרות פאנקיות, עם סקראצ'ינג וסמפלרים מודרניים וכמובן הבס של פינו פלאדינו שנותן להכל בסיס יציב.

070112-shows-beta-performer-dangelo-5

ד'אנג'לו הצטרף לרשימה של כמה וכמה אמנים שחורים שהוציאו שירי ואף אלבומי מחאה, ביניהם סמואל ג'קסון ואלישיה קיז, אז האם באמת הוא המשיח?
ד'אנג'לו יודע שהוא לא המשיח, האלבום הזה הוא קריאה ברורה, נואשת, לכל אחד בפרגוסון, ניו יורק ובכל מקום אחר להיות משיח שחור, כי אף אחד לבד לא יצליח.
המילים ב-'The Charade' מסכמות את האווירה של האלבום בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: All we wanted was a chance to talk"
'Stead we only got outlined in chalk".

אנחנו לא יודעים כמה זמן יקח לד'אנג'לו להוציא עוד אלבום, כנראה שלא שנה ולא שנתיים, אבל עם מוזיקה כזו משובחת שהוא מוציא מאמתחתו, אנחנו נמשיך להתאזר בסבלנות, להתענג על הבשורה הנוכחית ולקוות שהאלבום הבא לא יזדקק לזירוז.

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar

    […] האגדי), שנשמעת כמו להקה מגובשת ומהודקת. עומר אסייס ואני כתבנו כבר על האלבום הזה לפני כמעט […]

  • comment-avatar

    […] האגדי), שנשמעת כמו להקה מגובשת ומהודקת. עומר אסייס ואני כתבנו כבר על האלבום הזה לפני כמעט […]

  • DISQUS: 0