Homeהיום לפני

“C'mon Baby, Take a Chance With Us”– ירון ברוידא חוגג 48 שנים לאלבום הבכורה של הדלתות.

ניתן לומר בעדינות שאינני ידוע בקרב מכריי כבעל זיכרון פנומנלי בכל הנוגע לקורות חיי המוקדמים. למעשה, את רוב זכרונות ילדותי אני משחזר בעזרת סיפורים שמשפחתי וחבריי מספרים לי, ונותר לי רק לסמוך עליהם שהם לא משקרים לי על מנת ליצור זכרונות שווא (תכלס, אני די בטוח שזה בדיוק מה שהם עושים). אבל יש דברים שאני לא שוכח, והראשון שבהם הוא הקישור בין דמויות ספציפיות בחיי לבין המוזיקה שהכרתי בזכותן, גם אם הם אינם מודעים לכך – החבר שנתן לי את הקסטה הראשונה של הביטלס ביסודי, החברה מהכיתה בחטיבה שגנבתי לאחותה את האלבום הכפול של הדלעות המתנפצות (הדיסק עדיין אצלי, שרון), החבר שהשמיע לי בתיכון את Mad Season מחד ואת לינקין פארק מאידך בחדרו הטינאייג'רי המואר ע"י נורת לבה נוזלית, ועוד אינספור דוגמאות.

החינוך המוזיקלי שקיבלתי מאחיותיי הגדולות הסתכם בעיקר באייר סופליי, Wham!, ריטה ודייויד ברוזה – שכבודם במקומם מונח אמנם – אבל אלבום אחד שהיה מונח בבית השפיע עליי יותר מכל. כשחיטטתי יום אחד במעמד הדיסקים של אחותי, בסביבות גיל 14, בלטה מבין כולם עטיפה שחורה אחת ואפלה יותר מהשאר, עליה התנוססו ארבעה פרצופים מסתוריים וחמורי סבר, כשאחד מהם מרחף בענק מעל כולם כמו רוח הקודש.

doors-doors

זה היה כמובן מלך הלטאות – ג'ים מוריסון, שהזמין אותי לקחת צ'אנס איתם והיפנט אותי במבטו להכניס את הדיסק למערכת הסטריאו המצ'וקמקת בחדרי. האפקט שהצלילים הראשונים של השיר הראשון באלבום הראשון של הדלתות עשו לי, בהעדר ביטוי מתאים יותר בעברית: Blew My Mind

זה לא שלא שמעתי על הדורז לפני כן, אבל אף פעם לא באמת הקשבתי להם – ככה, לבד, עם שתי אוזניים פקוחות לרווחה. מיד כשהמצילות השמיעו את קולן, ידעתי שזו אהבה מהאזנה ראשונה, אהבה שרק הלכה והתגברה במהירות עם כל סאונד נוסף שהצטרף (הכנס כאן את המילים: קלידים, ריי, מנזרק), והגיעה לשיאה אחרי 10 שניות בדיוק עם בקיעת קולו החד פעמי של ג'ים מוריסון מהרמקולים. באוזניי זה נשמע כמו שילוב בלתי אפשרי בין הקולות של פרנק סינטרה וקורט קוביין. כמובן שאז עוד לא ידעתי שאני שומע גרסה מצונזרת של השיר, ובאמת לא הבנתי באותו רגע למה מוריסון לא מסיים את המשפט “She Get’s…” – שִי גֶטס מה?! רק שנים מאוחר יותר למדתי ש"שִי גֶטס High", ושחברת התקליטים פשוט הורידה את המילה הזו מהשיר כדי להגן על נפשם הרכה של צעירי העולם.

כשהגיע השיר השלישי כבר הבנתי שלא מדובר כאן באהבה המבוססת רק על יצריות, כי אם על חברות אמיתית לחיים. "The Crystal Ship" ריגש אותי כמו שלא ריגשו אותי שירים רבים לפניו, והוכיח לי שגם בשקט של ג'ים מוריסון עצורה עוצמה שמחכה להתפרץ.

מכאן ממשיכה לדהור רכבת הרים של פאן טהור, עמוסה בשירים נצחיים שכבר נטחנו עד דק לאורך 48 השנים האחרונות, ואיכשהו עדיין לא איבדו קמצוץ מהאנרגיות שלהם (כן, אני מדבר אליכם – Alabama Song ו-Light My Fire וחבריהם), עד ה"כמעט סוף" – השיר שרומז לך להתחיל לארוז את החפצים ולהתכונן לקראת מה שהולך לבוא בעוד שני שירים.

ואז הוא מגיע: הסוף האמיתי. הסוף של הכול. אפוקליפסה עכשיו. 12 דקות של טוב ורע רכובים שלובי זרועות בדרך להיעלם מאחורי השמש. גם השיר הזה צונזר בחלקו באלבום, אז הנה "גרסת הבמאי" המלאה והאדיפאלית מתוך הופעה מפורסמת מ- 1968:

הסוף הזה הוא גם תחילת סופו של ג'ים מוריסון, שיגיע סופית 4 שנים לאחר מכן באמבטיה בחדר מלון בפריז, ובתורו יהיה הכוח המניע של מיתוס שמסרב לדעוך ככל שעובר הזמן – גם אם ברבות השנים, הציטוטים, הפוסטרים והחיקויים הוא כבר הפך לקלישאה של עצמו. אולי בדיוק בגלל זה חשוב (וכיף) לחגוג תאריכים "רשמיים" כאלה לאלבומי מופת. זו הזדמנות לגשת שוב לאלבום הזה שכבר הפך לחלק אינטגרלי מהחיים שלך, וקצת למובן מאליו, אולי אפילו לכזה שלא ממש בא לך לשמוע כבר – ולהאזין לו פעם אחת ביראת כבוד חפה מכל ציניות, ממש כמו הילד ההוא שישב בחדרו ושמע אותו בפעם הראשונה, לפני הרבה שנים, לבד, והשתנה עולמו.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
  • comment-avatar

    יפה כתבת.
    כשותף לחוויות ילדות שלך, אני זוכר תוקפה שחלק גדול מפסקול המסיבות שלנו היה "דורס".
    במהלך השנים השלמתי את רכישת כל האלבומים שלהם ובמהלך הצבא, כשהייתי חוזר הביתה ומשחר לטרף ברחובות ערד אחרי ליל שתיה במוזה – הייתי מכניס את אחד הדיסקים למערכת סטריאו בשברולט של אבא שלי, פותח חלונות, ונוסע לאט לאט בשכונות העיר בניסיון להעלות בחכתי איזו דגה תועה שמחפשת ריגושים…
    פעמים ספורות זה אפילו עבד.

    For the music is your special friend
    Dance on fire as it intends
    Music is your only friend – until the end

    זה ה"דורס" שלי.

DISQUS: 2