"סנדקית הפאנק בת 68"- ניצן אנגלברג חוגגת יום הולדת לפטי סמית'.

10899803_10205804964670314_674534274_n

פטי סמית' היא דמות מאוד מיוחדת בסצנת הפאנק והניו-ווייב הניו יורקי: היא שילבה ספוקן-וורד ואת השירה שלה במוזיקה שיצרה. מצד אחד היא נחשבה למשוררת אינטלקטואלית (אולי אפילו לפעמים יותר מידי) בשביל הפאנקיסטים, ומצד שני הייתה בוטה וגסה מידי בשביל חובבי השירה האינטלקטואלים. בנוסף, אפשר להגיד שהיא זו שהגדירה מהי "מוזיקאית פאנק", שכן בתקופה בה החלה לפעול, היה נדיר לראות אישה אוחזת בגיטרה, אומרת את כל מה שעולה לה לראש ומופיעה ויוצרת בצורה כה בוטה ואפילו חייתית.
ואכן, סמית' הייתה עוף מוזר, שברגע האמת זכתה לתהילה מצומצמת מאוד ורק בשנים האחרונות הפכה להיות האייקון שהיא היום.

סנדקית / משוררת הפאנק הגיחה לעולם לפני 68 שנים בשיקגו, אילינוי למשפחה דלת אמצעים, ונשלחה לעבוד במפעל צעצועים כשהייתה בת 16.

היא העידה כי חוותה בלבול מגדרי בתור ילדה. היא הייתה "טום בוי" ונמנעה מפעילויות "נשיות" לכאורה, ובמקום זאת העדיפה לבלות בקרב חבריה הבנים.
מאוחר יותר, אמרה בראיון שהיא נמנעת מלהגביל את עצמה להגדרות מגדריות.
תכונת ה"טום בוי" של פטי סמית' תתבטא במשך כל הקריירה שלה – במראה, בלבושה ואפילו בהגשת השירים שלה.

אמה של סמית' הייתה חברה בארגון המשיחי "עדי יהוה", וסמית' התחנכה על ערכי הדת. כשהייתה נערה, החליטה שהאופי הדתי לא מתאים לה כי לדבריה, הדת מאוד הגבילה אותה. שנים רבות אחר כך, היא כתבה את אחת השורות היותר מזוהות עמה: "ישו מת למען חטאיו של מישהו, אך לא שלי" על החוויה הדתית שלה כילדה.

בשנת 1967, היא עזבה את הקולג' בו למדה ועברה לניו יורק עם 32 דולר וספר של המשורר הצרפתי ארתור רמבו בתיק. את הלילות בתקופתה המוקדמת בעיר, העבירה בתחנת הרכבת התחתית ובפארקים, עד שפגשה את הצלם רוברט מייפלת'ורפ בזמן שעבד בחנות ספרים בעיר.

סמית' ומייפלת'ורפ קיימו קשר רומנטי אינטנסיבי, והתגוררו בצ'לסי הוטל המיתולוגי.
פטי רואה את מייפלת'ורפ עד היום כאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בחייה. את זה אפשר לראות בספר האוטוביוגרפי שכתבה ב-2010, "רק ילדים", המגולל את סיפור החברות, האהבה והאומנות של השניים על רקע התהפוכות האומנותיות והחברתיות בניו יורק של אותה תקופה.
תקופה קסומה, לפי התיאורים בספר, בה כל ילד שאפתן היה יכול להכנס למקום הנכון, לפגוש את האנשים הנכונים, ולהפוך בן לילה לכוכב רוק. באופן קצת מוזר, הסיפורים האלה על היצירתיות הבלתי פוסקת, הפתיחות, והקהילה הבוהמית בניו יורק, גרמו לי להרגיש בעת הקריאה געגוע מוזר לתקופה שכלל לא הייתי קיימת בה.
חלק מהצילומים של מייפלת'ורפ, יהפכו להיות התמונות על גבי עטיפות התקליטים של סמית' ולהקתה.

בזמן בו התגוררה בניו יורק, היא כתבה ספרי שירה, כיכבה בהצגות אוונגארדיות וכתבה במגזינים מוזיקליים כמו מגזין הרולינג סטון ו-Creem.
פטי התחילה להופיע כמוזיקאית בזכות עצמה בשנת 1974. היא הקליטה עם ה"Patti Smith Group" את הסינגל הראשון שיצא במימונו של מייפלת'ורפ: Hey Joe / Piss Factory –שצד B שלו כלל שיר שעסק בזעם ותחושת היאוש שחשה סמית' בתקופה בה עבדה במפעל בנערותה.

בערך שנה לאחר מכן, יצא אלבום הבכורה של פטי סמית' ולהקתה: "Horses". האלבום, שהופק על ידי ג'ון קייל, נחשב עד היום לאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בכל הזמנים. מוזיקאים רבים כמו מייקל סטייפ, מוריסי וסוזי והבאנשיז העידו כי הושפעו רבות מהאלבום הזה.
הוא התהדר בעטיפה עם תמונה שצולמה על ידי רוברט מייפלת'ורפ, שתהפוך במרוצת השנים לאחת מהתמונות האייקוניות ברוק – בה נראית סמית' שעונה על קיר, לבושה במכנסיים שחורים, חולצה גברית לבנה, ז'קט שחור התלוי ברישול על כתפה כאשר שיערה פרוע ולא מסורק. המראה של סמית' בתמונה הזאת, הפך להיות הסמל של המראה האנדרוגיני.
לאחרונה נודע כי סמית' מתכננת להופיע עם שירי האלבום כחלק מציון 40 שנה ליציאתו.

הפופולאריות של הפאנק גברה במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, וזו ניצלה את המצב והוציאה אלבום כבד ופחות קומוניקטיבי מקודמו – "Radio Ethiopia". האלבום ספג לא מעט ביקורות שליליות, אבל עם זאת, יש בו כמה שירים שצלחו את מבחן הזמן וסמית' עדיין מבצעת אותם בהופעותיה.
במהלך אחת הופעות הלהקה בסיבוב שקידם את האלבום, נפלה פטי לתוך פיר בעומק של 15 מטרים ושברה מספר חוליות בצוואר.
היא ניצלה את תקופת ההחלמה שהייתה לה בעקבות הפציעה, הוציאה ספר שירה נוסף (הרביעי במספר) וגם החלה לעבוד על האלבום הבא – "Easter", שיצא ב-1978 וכלל את הלהיט (ובעצם ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלה מאז ועד היום) 'Because The Night', שנכתב יחד עם ברוס ספרינגסטין.

שנה לאחר מכן, יצא אלבומה הרביעי של הלהקה, "Wave", שניסה להמשיך את הקו הפופי של קודמו, אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה. (עם זאת, יש שירים מסויימים שכן הצליחו מסחרית באופן יחסי כמו 'Dancing Barefoot'). זהו האלבום האחרון של ה"Patti Smith Group" בתקופה של סדרת האלבומים הראשונה של סמית'.

לי באופן אישי יש פינה חמה בלב ל-"Wave", שהיה האלבום הראשון של פטי סמית' בו באמת התאהבתי. הוא קנה אותי מההאזנה הראשונה, במיוחד השירים 'Revenge' ו-'Citizenship' מתוכו שהדהימו אותי בעוצמה ובישירות שלהם.

לאחר יציאת "Wave", סמית' הודיעה על פרישה מהקריירה המוזיקלית. ההופעה האחרונה שלה התקיימה באיטליה בפני קהל של 80 אלף איש.
סמית' פרשה לפרברי דטרויט עם בעלה הטרי פרד "סוניק" סמית' (גיטריסט הלהקה MC5) – לו הקדישה שני שירים באלבומה האחרון עד אז: 'Dancing Barefoot' ו-'Frederick'. באותה תקופה היא גידלה את שני ילדיה וכתבה שירה.

אחרי 9 שנות שתיקה, פטי חזרה לקריירה המוזיקלית שלה, ובשנת 1988, יצא האלבום "Dream of Life" שנכתב בשיתוף עם בעלה. האלבום זכה להצלחה ולתגובות חיוביות וכלול בו אחד הסינגלים הידועים ביותר של סמית': 'People Have the Power'.
לאחר יציאת האלבום, סמית' שבה לחיי הפרברים השקטים.

שנות ה-90 היו קשות עבור פטי. בעלה פרד מת מהתקף לב ב-1994, אחיה מת מעט לאחר מכן וגם כמה מחבריה הטובים ביותר נפטרו באותה תקופה.
שרשרת האסונות הזו הביאה את סמית', בעידודם של חבריה מייקל סטייפ ואלן גרינספן, לפנות לטיפול פסיכיאטרי, שלאחריו הפכה לתומכת פעילה בטיפול פסיכיאטרי במחלות נפש, וכן מימנה את הקמתם של קווי טלפון לתמיכה נפשית באנשים על סף התאבדות.

בנוסף, בעקבות התקופה הקשה שעברה עליה, היא החליטה לחזור למוזיקה ובדצמבר 1995, הופיעה עם בוב דילן. לאחר מכן חזרה לניו יורק והוציאה את אלבומה השישי – "Gone Again" עם חברי להקתה.

"Gone Again" היה אלבום אופטימי ומפוכח יותר ממה שהיה אפשר לצפות. האלבום כלל את השיר 'About a Boy' – מחווה לקורט קוביין בעקבות התאבדותו (סמית' וקוביין היו מעריצים אחד של השני).

מאז, סמית' המשיכה את קריירת המוזיקה שלה באופן רציף, ונראה שמסלול חייה הפך לשלו ומתון יותר ממה שהיה בשנותיה הקודמות. היא הוציאה את האלבומים Peace and Noise" (1997), "Gung Ho" (2000") ו-Trampin"' (2004"), כולם זכו לביקורות מהללות מצד מבקרי המוזיקה (ובמיוחד האלבום מ-2004, שהפך לאלבומה המצליח מזה שנים), והוכיחו שסמית' עדיין חדה ונועזת כבעבר.

פטי נכנסה להיכל התהילה של הרוק בשנת 2007, ואת הפרס שקיבלה בעקבות המעמד, הקדישה לפרד סמית', בעלה המנוח.
באותה שנה הוציאה את האלבום "Twelve", שכלל 12 קאברים לשירי רוק ידועים כמו 'Gimme Shelter' ,'White Rabbit' (קאבר מופתי, בעיניי) ו-'Smells Like Teen Spirit'.

בשנת 2012, יצא אלבומה האחרון עד כה, "Banga", בו שיתפה פעולה עם מוזיקאים אורחים כמו טום ורליין מטלויז'ן, הלהקה האיטלקית Casa del Vento וגם שני ילדיה, ג'קסון וג'סי.

גם אחרי לא פחות מ-40 שנות פעילות, פטי סמית' בשום אופן לא מוותרת על היצירה (בראיון אחד העידה כי היא לא יכולה ללכת לישון אם לא יצרה משהו באותו יום), בין אם מדובר בכתיבה, מוזיקה או צילום. וטוב שכך, כי נראה שעדיין, גם כשהיא בסוף שנות ה-60 לחייה, יש לה הרבה דברים חשובים להעביר.

מזל טוב לך, פטי, סנדקית הפאנק הבלתי מעורערת.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0