יש חומרים שממריצים את הדמיון, כאלה שמצליחים לעורר את הפנטזיות והחלומות של הנפש, של איזה מין אדם היית רוצה להיות בחיים אחרים, בגלגול שונה, לבנות סיפורים סביב העצמך הזה, ויש את החומרים שגורמים לך לחלום על החיים שלך. כאלה שאתה שומע אותם ואתה חושב שזה היית יכול להיות אתה השיר הזה – אולי הכותב, אולי מי ששר ואולי מי שזה נכתב עליו אפילו. יש שירים שלשמוע אותם זה כמו לחלום את החיים שלך. לא בטוב ולא ברע אלא אותו הדבר רק בצבעים אחרים מאוד.
ג'יימס מרסר היה ה-Gateway Drug שלי למוזיקת האינדי. זה היה לפני שנים, כשנטלי פורטמן אמרה לי פעם בסרט: "You have to listen to this one song. It will change your life" כשהשיר של השינס החל להתנגן ברקע הסרט אחרי שהדמות של זאק בראף שמה את האוזניות על הראש. אותה דקה וחצי של סרט חרוטה אצלי באתוס המוזיקלי האישי כזיכרון של התגלות – מהרגע ההוא גיליתי את האינדי. מרסר בישר את טעם הראשוניות, זה של עולם חדש, ואני נכנעתי לזה במסירות והנאה.
(New Slang – השיר הראשון של ה"שינס" ששמעתי)
הלהקה הראשונה של מרסר הייתה "Blue Roof Diner", להקת קולג' שהקים עם חבר בשם ניל לנגפורד שאיתו הקים אחר כך את "Flake Music" שהוציאה את אלבומה הראשון והיחיד בתחילת 97', עד שבסופו של דבר, הקימו יחד את ה-"Shins", אחת הלהקות הכי מיוחדות שנולדו. גם לירית וגם מלודית. כשאתה שומע שיר של השינס, אתה יודע שאתה שומע שיר של השינס. יש לשיר כזה צליל משלו. אז למרות שמרסר עשה עוד כמה דברים, ובמיוחד את הפרוייקט המשותף לו ולדיינג'ר מאוס, "Broken Bells", אני רוצה לחגוג לו השנה עם השינס.
אז יום ההולדת של מרסר הוא שורה בדפדפת שלי שהעט חייבת לה כמו שאני חב למרסר לא רק את הכניסה לעולם האינדי, אלא את הקסם שהיה בכך. מרסר לא היה רק שער הכניסה שהיה שם, אלא גם הדרך שאליה השער הזה הוביל. את הרגע הזה אני נוצר. יום ההולדת של מרסר מתקשר לי לזה שלי לא רק בגלל החיבור הלא מוסבר של הערצה. אולי כי שנינו ילדים של דצמבר ואולי כי למרות שנולד למשפחה נוצרית בהוואי לפני 44 שנים, הוא עדיין ילד של חנוכה. הכי הוא מתקשר לי ליום ההולדת הוא הקליפ שניתן לי כמתנת יום הולדת, לפני כמה שנים, על ידי מי שהייתה אז חברה לעבודה, לשיר שלהם שלא הכרתי והפך לאחד האהובים עלי ביותר מהשמיעה הראשונה ועד היום.
(Australia)
מרסר גם עדיין מנסה להבין את העולם בעצמו, כמו ילד שמסתובב בעולם של גדולים עם העיניים תמיד למעלה בתמיהה – הוא מבין מה אבל לא למה. הוא מנסה להבין קצת מה הולך פה. איך אפשר לחיות את החיים כשהם למעשה כל כך הרבה סבל, איך אפשר עם כאב הלב, העצבות המרירה-מתוקה של הנעורים שלא עוזבת, עם המלנכוליה של הבגרות שלא מסבירה לך כלום יותר ממה שהיית ילד? כל אמן מקיים בו ניגודים מסויימים, אני לא יודע אם מרסר אמן גדול או קטן ביחס לעולם למרות שאני חושב שאני יודע איך הוא מרגיש. בשבילי מרסר הוא הניגודיות קורעת הלב בין הבגרות המפוכחת שבה הוא מבין את העולם לבין הנערות חסרת האונים שאותה הוא מתאר בחוויה שלו. אותה הניגודיות היא מרסר והיא מופיעה בכל היצירה שלו כי היא מי שהוא. היא הבגרות הפואטית והמלנכולית של המילים שלו והפופ הקצבי של השירים.
אז למרות שנראה שעם הזמן הוא מתבגר, נהיה עדין יותר, נהיה מפוכח יותר, נהיה אבא במזל טוב, הוא עדיין ילד של דצמבר, שגדל בשנה בכל אביב, אבל האביב שלו הוא רק בחורף.
פלייליסט של השירים הכי חשובים של השינס:
[youtube=http://www.youtube.com/playlist?list=PLM8vJQ0Zo5s2qTNq4YgNfLbJVNDuzIkNB]<a
COMMENTS