Homeסיכומי שנהסיכום שנה- 2014

"אלה שהבטיחו וגם קיימו"- סיכום השנה השני של ציפי פישר.

כסוג של השלמה או אפילו אמירה הפוכה לפוסט הקודם שלי, הפוסט הזה יתמקד בעיקר במוזיקאים צעירים שעשו קצת גלים השנה, או מבוגרים יותר שעשו שינוי פאזה ראוי לציון. אלה הם אולי לא האלבומים הכי מדוברים של השנה, כמו אלה של War on Drugs , אלט ג'יי או קנדריק לאמאר, אבל בחרתי בהם כי הם מתאימים לטעם שלי וגם כי אני חושבת שנשמע מהם בעתיד. במקרה או שלא, יצאה פה רשימה רוקיסטית למדי, מה שאולי מאפשר להצביע על התאוששות מסוימת של הז'אנר.

eagulls2

זוכרים את הדגדוג בבטן שהרגשתם בפעם הראשונה ששמתם שיר של הליברטינז, הלהקה של פיט דוהרטי וקרל בארט? או את הארטיק מאנקיז, לפני שנהפכו למפלצת אצטדיונים מיומנת? כשזה רק היה כמה חברה' בני 19-22, שבקושי ניגבו את החלב מהשפה, קצת גולמיים וקצת awkward אבל עם הרבה טין ספיריט? אז זה הדגדוג בבטן שהרגשתי כששמעתי לראשונה שיר של האיגלס (לא נשרים כי אם שחפים בלי ה- Eagulls- S), ששמור ללהקות רוק אנגליות מסוג מסוים. יש משהו מדבק בהסתערות שלהם על הבמה, שכמובן הקסימה את עיתונות הרוק הבריטית, שמיהרה להכתיר אותם כבר כדבר החם הבא רק על סמך כמה סינגלים שהוציאו בשנה שעברה. השנה יצא האלבום הראשון ששמו כשם הלהקה, ונראה שמשם הם רק ממשיכים וגדלים.

כאמור האיגלס לא עושים שום דבר ממש חדש. עם בייסליין פוסט פאנקי קלאסי, סאונד גיטרות קצת מלוכלך שהזכיר למבקרים כל מיני להקות אייטיז נשכחות וזמר ששר לא ממש ברור. זה לא משנה כי זה נורא כיף, ואנחנו נמשיך לראות מה החשיפה של הלהקה בהמשך השנה (חימום לטור של פרנץ פרדיננד, הופעות בפסטיבלים נבחרים בארה"ב) תוציא ממנה בהמשך.

meg-myers-gallery-12

הבחירה הבאה שלי היא גם הכי מיינסטרימית ברשימה, מדובר בזמרת צעירה בשם מג מאיירס. הסאונד של מאיירס מביא לי נוסטלגיה מהתקופה של שלהי שנות-90, כאשר לרגע נראה שלנשים רוקיסטיות הייתה עדנה במצעדים. האלבום הראשון של אלאניס מוריסט התנגן מכל פינה, התקיים פסטיבל לילית עם זמרות כמו ג'ואן אוסבורן ונטלי מרצ'נט, ליז פייר הייתה מלכת העולם. ולפתע, זה נגמר. זה לא שלא צצו בדרך נינטיות או קלי מק'דונלנדיות, איזה קאמבק של שינייד אוקונר וכריסי היינד, אבל ביננו, אי אפשר להשוות למקום שנשים רוקריות תופשות היום בעולם הגלגל"צי לבין מה שהוא היה לפני 15-20 שנה. למאיירס, כאמור יש את הפוטנציאל לשנות זאת, יש לה סאונד שהוא גם אגרסיבי וגם רדיו פרנדלי, מראה סקסי וקול מפתה אך בו זמנית עוצמתי. בתור צעירה שגדלה בקהילה נידחת של עדי יהווה בטנסי, מאיירס מוכרת יפה את הווייב של "ילדה טובה שהתפקרה".

מה כבר אפשר לאחל למישהי שקיבלה אנדורסמנט מג'ייזי, פתחה עבור הפיקסיז ושהרולינג סטונז קרא לה "אחד הדברים הכי טובים שראינו בלולהפלוזה"? שרק תמשיך ככה, ותהפוך למודל עבור דור חדש של טינאג'ריות שמשוועות לשילוב כזה של רוק נשי, שמשמיע קול עצמאי ובטוח בעצמו.

AgainstMeTransgender_cover

ואם כבר מדברים על עוצמה נשית, הנה ההוכחה שאפשר למצוא אותה במקומות הכי לא צפויים. הלהקה הזו דווקא וותיקה למדי- קיימת כבר 17 שנה, ותפסה לעצמה נתח די מכובד בז'אנר בו היא פועלת, פאנק פוליטי קצת פופי, משהו כמו שילוב של הקילרס המוקדמים וגרינדיי לפני שהתמסחרו עד אובדן הנשמה. הם עבדו עם מפיק העל בוץ' וויג וחתומים בוורנר בראדרס, החיים די חייכו אליהם אבל האמת היא שעד השנה לא שמעתי עליהם ורוב הסיכויים שגם אתם לא. העובדה שיש להם עכשיו סולנית במקום סולן הטיסה את הלהקה ישר לכתבות ברונלינג סטונס ובגארדיאין (כתבה שאגב תורגמה לעברית ב"הארץ"). העלייה הניכרת בפרופיל נבעה מהסיבה הפשוטה שלא באמת התחלפו הסולנים- מדובר באותו בנאדם, מי שפעם היה טום גאמבל והיום היא הסולנית לורה ג'יין גרייס. השנה, כשנתיים אחרי ההודעה הזו, יצא אלבום הקונספט של הלהקה שמבוסס על תהליך היציאה מהארון הטרנסי, Transgender Dysphoria Blues. ואתם יודעים מה- גם בלי להכיר את כל הקונטקסט, מכיוון שכך במקור ניגשתי אל המוזיקה שלהם- כאשר התנגן שיר שלהם כחלק מאוסף חינמי שפסטיבל SWSX הפיץ- זהו פשוט אלבום טוב. השירים מאוד קליטים, יש מאחורי המילים הרבה כוונה, והסאונד צלול וחזק.

מעבר להכרה באומץ הלב שנדרש מלורה ג'יין גרייס לצאת מהארון, תוך הסתמכות על תמיכת להקתה שבניגוד למצופה לא התפרקה, ובתמיכת המעריצים שבאים מהעולם היחסית מאצ'ואיסטי של הפאנק, רציתי קצת להפנות תשומת לב לכמה דברים שעושים את המקרה שלה ושל האלבום הזה למעניינים במיוחד. רוב המוסיקאים הטרנסג'נדרים MTF המוכרים לציבור פועלים מתוך הקשר של הקהילה ההומואית בז'אנר הפופ כמו דנה אינטרנשיונל. כתוצאה מכך, רוב הזמרות הטראנס או קוויר הידועות הינן גם אולטרה נשיות, שרוח מופעי הדראג קווין שורה עליהן, כמו זוכת האירוויזיון האחרונה. לעומת זאת לורה ג'יין גרייס פועלת בזירה שבה קיים טשטוש מגדרי קבוע- כשכוכבי רוק גברים מאריכים שיער או לובשים מסקרה. אף אחד לא נבהל וזה אפילו מאוד מקובל, כמו שאביב גפן הדגים, וגם לבוש של סקיני ג'ינס וגופייה שחורה לגיטימי עבור שני המגדרים. כך שהלוק הרוקיסטי והשירה הצועקת שלורה ג'יין בחרה בתור אמצעי ביטויי עצמי לא בהכרח מאפשרים לה "לעבור" כאישה, והינם משדרת דו משמעות. אם זה לא נשמע כמו אישה, וזה לא נראה בדיוק כמו אישה, איך נדע בעצם, שזו אישה? התשובה היא כמובן, זו אישה כי זה מה שהיא מבקשת שתקראו לה, תשובה שתאתגר די הרבה אנשים.

הנקודה השנייה שעולה לי היא העובדה שהבחירה בלעשות אלבום על התמודדות עם דיספוריה מגדרית לא הפך את אגיינסט מי! ללהקה שקטה או עדינה יותר, אלא להפך, לורה ג'יין גרייס אף אמרה שהאלבום הזה הוא יותר אגרסיבי מהקודם. אם אתם רוצים לדעת איך נשמעים 31 שנות תסכול שהצטברו משוביניזם ושזכו לרגע של אוורור, פשוט הקשיבו לדקה וחצי של השיר drinking with the jocks. המימד של הפוליטקה הקווירית של האלבום מקשר אותו נושאית ומוזיקלית ללהקות נשים פמיניסטיות מעידן הריוט גירלס דרך סליטר קיני, עד לאלבום האחרון של להקת הסאבג'ז שמשלב פוליטיקה מגדרית עם רעש. שוב, בניגוד לדנה אינטרנשונל למשל, אגיינסט מי לא באו להיות נחמדים לסטרייטים. בחיים לא שמעתי שורה כמו "אני אשתין על הבתים שלכם" מהשיר שמלמעלה מושרת בכזו חדווה- ברוח הפאנק לורה ג'יין גרייס שולחת אצבע משולשת בולטת לכל מי שקיים בעולם ויש לו בעיה איתה.

http://www.youtube.com/watch?v=X1TyN3y36WA

Warpaint

ובהמשך לרוח הנשית השורה עלי, איך אפשר שלא להתייחס לרביעייה הנשית הזו, שעשתה באלבום האחרון שלה קפיצה איכותית משמעותית. Warpaint קיימת כבר עשור וב-2009 התקבע ההרכב הנוכחי שלה, אבל כבר מההתחלה היא תפשה את תשומת הלב של כמה שמות גדולים בתעשייה- ג'ון פרושיאנטה עשה להם את המיקס והמאסטרינג של האי פי הראשון שלהן, נייג'ל גודריך ו- Flood מפיקים להן שירים וקלווין קליין משתמש במוזיקה שלהן כדי למכור תחתונים. האלבום האחרון שלהם משלב דרים רוק של סלואודייב עם נגיעות אלקטרוניות של היפ הופ עדכני. התוצאה טרנדית להפליא, אבל בהחלט שווה. וכריס קאנינגהם מצלם להן קליפים.

[youtube=http://youtu.be/LZgNBSkaTQQ?list=UUiq2C248p6QSArxe0qTI6Tg]

ומדרים רוק מעבור לאח הקטן והרועש שלו, שוגייז. שנה שעברה מיי בלאדי וולנטיין הפתיעו את העולם באלבום קאמבק, אבל עד שנקבל מנה נוספת מהסם הזה, הנה המתאדון. הלהקה Nothing מציגה באלבומם Guilty of Everything, תערובת נהדרת של fuzz, דיסטורשן ומלודיות שמשלבות עדינות לנוכחות חזקה יותר . גם בקליפ הזה הם מפגינים חוש הומור בריא.

nothing1

הלהקה הזו עדיין נחשבת כ"הסוד השמור של פילדלפיה" אבל אני מאמינה שלא תישאר כזו עוד הרבה זמן. הסיפור מאחורי הלהקה די מעניין- הסולן והמייסד דומניק פלרמו היה במקור בלהקת פאנק הארדקור, אבל ההסתובבות בסצנה הזו סיבכה אותו קשות עם חברה אלימים, והוא עשה שנתיים בכלא בגלל דקירה של אדם בקטטה. במהלך השהות בכלא פלרמו עשה חושבים והחליט לחזור לדרך הישר כשישתחרר, והקים להקה שמושפעת מהמוזיקה ששמע בילדותו- אמא שלו הינה מעריצה של הלייבל 4AD שהוא הבית של קוקטו טווינז ודד קאן דאנס. הוא גם מעריץ ענק של סלואודייב, אגב. מה שעושה את המוזיקה מעניינת במיוחד הוא באמת השילוב של השפעות של מאטל (הלייבל בו הם חתומים שייך לז'אנר) לדברים יותר שקטים ומהורהרים.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0