"הרומנטיקן, הריאליסט והכריש הארקטי הופכים כחול" – יניב יורקביץ' מסכם שנה פסיכדלית באינדי

Black Keys – Turn Blue

אם פיצוץ היה מה שיצר את היקום, אז יקום חדש נברא כשהאלבום הזה יצא. וחולצת האירוע של הדואו מאוהיו צריכה להיות "כל יום אנחנו עושים רוק בלוזי, בועט ומשובח אבל וואלה היום הגזמנו".

"הפוֹך כחול" – כמו שהשם מרמז, נולד מהבלוז וחוזר אליו. השנים האחרונות באינדי-רוק האמריקאי עברו סוג של תהליך חזרה לשורשים ו"הפכו כחולות" בעצמן במערבולת של פסיכדליה רטרו שלוקחת את האמנים חזרה לארץ עוץ של שנות ה-60. אנחנו יותר ויותר שומעים צלילים של רוק בלוז פסיכדלי בסצנת הרוק אינדי, אבל האלבום של הבלק קיז הוא לא "עוד אחד". אם מופתיות ברוק, ובמיוחד בפסיכדליה, נמדדת ביכולת למתוח את הגבולות המוזיקלים והקונספטואלים, שלך ושל הקהל – הבלק קיז בהחלט לוקחים אותנו למקום חדש לגמרי. האלבום הזה מופתי. הוא מופתי כי הוא מפתיע. אין הרבה דרכים להצליח לתאר את החוויה העוצמתית, היצירתית, המפתיעה והייחודית של האלבום הזה מבלי להאזין לו.


("Fever" הסינגל המוביל שיצא מהאלבום)

הדבר אולי הכי מבלבל באלום הוא שהוא הפוך – הוא מתחיל ארוך ומלנכולי, עם אינסטרומנטציה כבדה ואאוטרו של מייק דרופ ונגמר בבלדת אהבה רוקנרולית קצבית. האלבום כולו לא מאורגן באיזה סדר ואפילו נראה כאילו חברי הדואו שמו כדורי לוטו עם שמות השירים במכונת המשחק ופשוט סובבו ויצרו עם מה שיצא. ואולי בעצם רק השיר הראשון והאחרון באמת נקבעו בסדר על ידם, כי זה פשוט זבנג לראש שמצפה למצוא משהו אחד קצת קונפורמיסטי.


("Gotta Get Away" השיר האחרון באלבום)

באופן לא מפתיע ידו של בריאן ברטון גם בזה. וזה מורגש. מפיק העל, האגדי והמוכשר עבד עם הדואו על הפקת האלבום והסאונד שהוא נותן להם הוא חלק ממנו לא פחות מהשירים עצמם. אז אני לא יודע מהו "אלבום השנה" או "שיר השנה" או "איש השנה" שלי או כל דבר אחר בשנה שלי, אבל אני בהחלט חושב שבהתחשב בשנה הסופר-פורייה שלו, ראוי שאציין את בריאן ברטון, AKA דיינג'ר מאוס כמי שניצח השנה במוזיקה. אנא גש הלום לקבל את המעמד בכיף-גבוה.


("Weight of Love" השיר הראשון של האלבום)

Quilt – Held in Splendor

את קווילט (Quilt) אני אפילו לא זוכר איך הכרתי. אולי איפשהו בשיטוטים ביוטיוב או אולי בחיפוש מקרי בגוגל אחר משהו אחר שמעתי את האלבום הראשון, האפונימי, והתאהבתי. אז כמובן שכששמעתי שהם מוציאים אלבום חדש אחרי שלוש שנים בהם לא שמענו מהם, התלהבתי והתרגשתי ומיד כשהוא יצא, ישר התחלתי לשמוע. השיר הראשון, "הכריש הארקטי", שכנע אותי שמדובר בחזרה של הלהקה הבוסטונית למעמקי מוזיקת האל.אס.די – פסיכדליה של שנות ה-60 והחומרים באלבום, קצת כמו החומרים של החברים בלהקה – הזויים ומעוררים במוח את האיזורים היותר לא-ברורים.


("Arctic Shark" השיר הפותח)

מוטיבים אמריקנים-אינדיאנים תמיד היו ברוכים הבאים בפסיכדליה, במעין מרד פואטי שכזה – המוזיקה שמצד אחד מסמלת את אמריקה ובכך את המערביות והקולוניאליזם שהיו אלו שהכחידו את התרבות האינדיאנית ומצד שני מורדת בדיוק בכל אלו כשהיא מחזיקה בתוכה בכמיהה לאמריקאים האמיתיים, השורשיים, אלו שהריסתם היא עריסתם. שם נולדת האמריקנה – השילוב המוזר הזה שבין אותנטיות שורשית של בני האדמה הראשונים, לאותנטיות חדשה, של הבנים המתיישבים. השם של הלהקה- Quilt, שמשמעו כֶּסֶת – פיסת בד המשמשת לכיסוי מיטה או עצמך יש בה, גם בדימוי הויזואלי, איזכור של האינדיאנים-אמריקנים. אז למרות ששמה של הלהקה, כך חבריה מספרים, הוא די מקרי, החיבור האותנטי שלה לרוח הפסיכדליה הוא לא.

ההאזנה הראשונה הייתה כמו טריפ – חיוך מטומטם מרוח על הפנים והראש זז מצד לצד עם הקצב הפופי של המוזיקה. כאילו הג'פרסון איירפליין וההרמנס הרמיטס עשו ילד ועכשיו הוא החליט שהוא רוצה לעשות מוזיקה. אבל אחרי כמה הקשבות הוא עשה לי דאון של ממש. הכל היה נשמע לי יותר מדי באבל-גאם פופ, קופצני, שמח, מטומטם – קצת כמו שהייתי אני בהאזנה הראשונה. לקח לי עוד כמה כאלה כדי לאזן. החומרים באלבום והחומרים בראש הגיעו בסוף להרמוניה ועכשיו אני נהנה לשמוע אותו כשאני כותב את מה שאני חושב עליו. הוא מרגיע ועושה אותי היפר-אקטיבי גם יחד. אני נותן להם עד האלבום הבא להתבגר או לחזור לנעורים שלהם– האלבום הראשון.


("Tie up the tides")

נעם רותם – נשורת

לא מספיק יוכל להיאמר על הייחודיות של נעם רותם כיוצר בנוף הישראלי בכלל ובימים אפורים אלו במיוחד. מרגע שהוכרז על צאת האלבום ישבתי וחיכיתי בסבלנות. לא שמעתי את "נשורת", שיר הנושא, יותר מפעם. רציתי לשמור את הטעם לכשאשמע את האלבום במלואו. וכך באמת, ברגע שיצא קניתי אותו.

נעם רותם הוא ריאליסט, במובן האסתטי. בניגוד למרסר, ביצירה שלו, השירים משקפים את העולם כפי שהוא תופס אותו ולא את החוויה הפנימית שנוצרת ובכל זאת, לחוות את העולם דרך העיניים של רותם היא חוויה עוצמתית, מלאה ומאוד אינטימית אז ידעתי כבר למה לצפות. אבל למרות שידעתי למה לצפות – ולמרות שהציפיות, במובן מסוים, נענו – "נשורת" הפתיע אותי מאוד. הוא עוד יותר אינטימי, עוד יותר עוצמתי ועוד יותר גרפי משאנחנו רגילים לקבל מרותם ומבחינה מוזיקלית, כמו בקודמים, הוא המציא את עצמו מחדש. ההפתעה הזו מעט היממה אותי, היה קשה להקשיב שוב לאלבום אחרי הפעמים הראשונות, אבל כשהתחלתי לשקוע בו, הוא לקח אותי איתו. האלבום מוקדש לזיכרונות של מקום הילדות של רותם, קרית חיים, וכמו שזיכרונות הם פיסות מתפוררות של חוויה, כל השירים צבועים בגווני האפור של הנוסטלגיה. זה כמו לחיות זיכרון של מישהו אחר ומרגישים את הזיכרון הזה טוב מאוד. הקשבה לאלבום מרגישה כמו להיות שם יחד עם רותם, במקומות בהם גדל וה"להיות" הזה הוא לא רק פיזי אלא הרבה יותר כמו להיות אוזן קשבת, כתף או מלווה שיוכל לנצח לראות את העולם שרותם זוכר, רק דרך המילים שלו.

maxresdefault

Broken Bells After The Disco

יש שתי דרכים להגיע לברוקן בלז – האחת דרך בריאן ברטון א.ק.א דיינג'ר מאוס, המפיק, האגדי ברמה מסויימת, ואחד משני היוצרים. השנייה דרך הפרונטמן, ג'יימס מרסר, שהוא גם הזמר, הגיטריסט, הכותב והמלחין של להקת השינס (Shins). אני הגעתי דרך מרסר.

מרסר הוא רומנטיקן – בשירים שלו הוא מתאר את הביטוי הפנימי של המציאות אצלו, הרגשות, בעיקר שלו, שמתעוררים כמו פצעים פתוחים ופצעים פתוחים לכולם יש. המוזיקה של מרסר פשוט יכולה לגרום לך לקרוע את התפרים עם השיניים וללקק אותם עד שאתה נרדם.


(השיר הראשון, מלנכולי ומר-מתוק ובכל זאת השיר הכי אופטימי באלבום)

השנה, בינואר, מרסר ובראון הוציאו את האלבום השני שלהם "אחרי הדיסקו". האלבום לא פחות ממופתי. הוא תענוג של שקיעה אל תוך עצמך. המוזיקה שלו מהפנטת, המילים מיוסרות, דרמטיות וכל כך אישיות שזה נשמע כאילו מרסר כתב את היומן אישי שלך מהתיכון וברטון עיבד את זה למשהו חלומי,אפוף ערפל ומלנכולי, כאילו לוקח אותך לטריפ אל תוך הצער של הנעורים.

אבל איך אתה יכול באמת לדעת שהבנת את האמן ביצירתו? איך תוכל אי פעם להשוות בין חוויית היצירה לחוויית החשיפה? אולי זה חבוי איפשהו בתודעה כשאתה פשוט יודע, בלי ניסיון להבין, מעבר לניסיון. כשההבנה הזו מוצאת אותך ומכה בך, בעצב חשוף, בפצע פתוח. ואולי כשהאמן פשוט מסביר בנונשלנטיות את את החוויה הכל כך אותנטית ואינטואיטיבית שלך שאין לך מילים בשבילה. ולו יש:

Burton: ”We just thought After The Disco, it’s a cool sounding thing. Kind of, “After the party is over with, there’s the rest of your life.”

אז אני הגעתי לברוקן בלז דרך מרסר, דרך שירים של חרטה והחלמה, כאב לב ותסכול כללי מהבנת החיים ודרכו הכרתי את דיינג'ר מאוס ויחד איתו ועם מרסר אנחנו אוהבים לשבת ולהרהר ביחד בכמה פתטים החיים.

We'll blow all our chances
Thinking we know all the answers
And so it goes
With all the changes, nothing changes
No matter what you're told

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0