"כשהסטון רוזס נכנסו לגרוב"- ציפי פישר מציינת 20 שנה לאלבום השני של הסטון רוזס.

סטון 3

אני מרגישה שאני חייבת לכם גילוי נאות בבואי לעסוק בסטון רוזס. לפעמים מתאהבים ביצירה תרבותית דרך העיניים של אדם אחר, וזה מה שקרה לי עם הרוזס. הכרתי פעם מישהו שזו הייתה הלהקה האהובה עליו, ומובן שבשל כך הוא רצה שגם אני אוהב אותם, והעברנו שעות בהקשבה יחד. עבר הרבה זמן מאז ודרכינו נפרדו, אבל האזנה לסטון רוזס תמיד מחזירה אותי לנקודת זמן מסוימת בה חלקנו את זמננו. כך שאני לא יכולה להיות אובייקטיבית לגביהם, כי מטען רגשי נוסטלגי תמיד מתלווה אצלי למוזיקה שלהם.

יש להקות ואמנים שהרפיוטיישן שלהם הוא כמעט אחד על אחד בפרופורציה הפוכה לכמות החומרים שהוציאו. זה נכון במיוחד כשזה מגיע ללהקות שחבריהן כל כך לא סבלו אחד את השני, שהם בקושי החזיקו מעמד מעבר לאלבום אחד- הוולווט אנגראונד, הסקס פיסטולס וגם מיודעינו הסטון רוזס. הלהקה הייתה קיימת במשך כמעט עשור- מאמצע שנות ה-80' עד לאמצע שנות ה-90, במהלכו הם הספיקו להוציא אלבום בכורה מדהים אחד ב- 89', ואחר כך להתברבר הרבה. רק איום בתביעה של חברת התקליטים גפן איפס אותם מספיק להוציא ב-94' את האלבום עליו אנחנו הולכים לדבר- Second Coming.

בשעתו האלבום הזה נחשב כמעט ככישלון, והוא לא הצליח לשחזר את המכירות של קודמו, לא מבחינת סינגלים או האלבום עצמו. אבל בפרספקטיבה של היום כשרואים את היצירה של הסטון רוזס כמכלול, אני חושבת שהאלבום הזה קיבל יחס קצת לא הוגן. יש בו כמה שירים המנוניים, כמו 'Ten Storey Love Song' או 'Good Times' שמתחרים בהצלחה בשירים המוכרים יותר מהאלבום הראשון. אבל חשוב יותר, האלבום הזה דומה יותר למוזיקה של להקה בת זמנה של הרוזס, הפריימל סקרים, ביכולת שלו לשלב דאנס, רוק וסאונד "שחור" של אר אנד בי. בעוד שהאלבום הקודם היה יותר קרוב ברוחו לפסיכדליקה של הסיקטיז, הסאונד של Second Coming יותר בשרני, יותר קרוב ברוחו ללהקה הבאמת מפורסמת שיש בשמה אבנים, הרולינג סטונז ולסאונד הסבנטיז של לד זפלין.

סטון5

אז אולי הטענה של האלבום הזה שהוא אירוע מוזיקלי כמו ביאתו השנייה של המשיח היא קצת מוגזמת, אבל כשנותנים לו צ'אנס הוא עדין אלבום מאוד כייפי וכזה שמייצג יפה את סצנת הרוק של מדצ'סטר, עם הריפים המדבקים של ג'ון סקווירס, חטיבת קצב נושכת, והקול של איאן בראון שמוביל יפה את השירים קדימה. הקשבה לו מזכירה לנו שהסטון רוזס השאירו פה מורשת מפוארת המשלבת פוזה מלאת חוצפה עם מלודיות מנצחות שבלעדיה לא הייתה לנו את אואזיס, גלאסווגאס ובכלל להקות גיטרה אנגליות.

סטון

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0