שחר רודריג על "Sonic Highways" של הפו פייטרס. הסדרה והאלבום שנוצר בעקבותיה

זפזופ מנומנם בחדר מלון מגלה לי שאולי האמריקאים מכורים לחדשות עוד יותר מאיתנו.
פתאום, בין הערוצים, מופיע מישהו מוכר על המרקע: דייב גרוהל, "Sonic Highways". זה מצחיק, אבל למרות הגלובליזציה אני עדיין מתרגשת כשפתאום משהו כזה מופיע על מסך טלויזיה סתם ככה, כשמזפזפים. כל-כך פרובינציאלי מצידי.

"Sonic highways" היא סדרה דוקומנטרית שמתעדת את מסע ההקלטות של חברי להקת הפו-פייטרס בין שמונה ערים בארצות הברית. בכל עיר החבורה עצרה לצלם פרק ולהקליט שיר תוך שבוע. המטרה המקורית היא אחת: להקליט שירים בערים שונות ברחבי המדינה, בעוד התוצאה היומרנית משהו: "A musical map of America", היא אחרת.

http://www.youtube.com/watch?v=q0TrqXHoL10

והקונפליקט ניכר בתוצר הסופי, הן בסדרה והן באלבום.

אסביר:

פארל פותח את הפרק השני במשפט הבא: "כשאתה ילד הסביבה מאוד משפיעה עליך, אבל אתה מגלה את זה רק כשאתה גדל"; נראה שגרוהל רצה למצוא את שיירי ההיסטוריה הקולקטיבית של אמריקה בעצמו ומתוך הרעיון המקורי הוא מחליט לקחת את הפרוייקט ולהרחיב אותו לכדי אלבום שמנסה להדגיש את ההשפעות שכבר נמצאות שם.

מה שנוצר הוא בעצם רפליקה של מה שהפייטרס עשו עד היום, להוציא כמה שיתופי פעולה מעניינים. לעיתים, בקונטקסט של הסדרה, חלק מהשירים מסתדרים פתאום. אתה מבין איך שיר כמו 'Something from Nothing' (השיר שפותח את האלבום ומהווה את הפתיח לסדרה) מושפע מסצינת הבלוז – רוקנרול של שיקגו. אהבתי גם את העובדה שהליריקות נכתבות תוך כדי תסריט (נקווה שלא להיפך ושלא הכתיבו לבאדי גאי מה להגיד). אבל שורה תחתונה: לשמוע את האלבום הזה במנותק מהסדרה – רפטטיבי, משעמם.

בפרק השני הקשר הזה שבין השיר לתסריט עוד מתרופף – במקום לקחת את סצינת הגו-גו ולתת לתופים להוביל את הדרך – הגיטרות משתלטות והשעטנז הזה בין הסדרה והאלבום נראה ונשמע אף יותר מאולץ. בפרק השלישי, המוטיב החוזר של סיפור פשוט שמנוגן בפשטות, מהותה של מוזיקת הקאנטרי – מתפספסת כששומעים אותה בקונטקסט של האלבום השלם. דווקא באוסטין, טקסס, הייתה עצירה קצת יותר משמעותית; כיף לשמוע קצת בלוז פתאום בין השריגים. מערבה משם בלוס אנג'לס, שוב איבדתי לרגע את הדרך ואז קלטתי שגרוהל שוב חוזר לקן הבטוח שלו.

אם אקח נשימה ארוכה ואתחקה בעצמי אחר ההיסטוריה המוזיקלית שלי – אחזור לשנת 2000. ארבע שנים אחרי שיצא "The color & the shape" קיבלתי אותו יחד עם "There's nothing left to lose" במארז מאולתר מפלסטיק. את שני הדיסקים הצרובים האלה אני עדיין שומרת, גם אחרי שהפסיקו לנגן. אני חושבת ששם התחיל הרומן שלי עם המוזיקה, למרות שמעודי לא לקחתי חלק פעיל במעגל פוגו. מעולם לא הודיתי לטל, שגילה לי עולם חדש. זו ההזדמנות.

סדרות דוקומנטריות על מוזיקה זה נהדר כשלעצמו וכמובן שאמשיך לצפות בשלושת הפרקים שעוד נותרו עד תום הסדרה. זה גם רעיון מעניין ליצור שיר בשבוע, לתת לעיר לחלחל ולראות מה יצא. אבל אולי במקרה של גרוהל, וכנראה של כל אומן, זה מעט מדי זמן לשלב בין השניים; בשבוע היסטרי של הפקה והקלטות וראיונות והרבה לוגיסטיקה (I would imagine) יש מעט מדי זמן כדי לספוג ולצעוק משהו בעל משמעות על עיר. הייתי רוצה לשמוע עוד מהפו פייטרס ההם, שלא היו חייבים לצעוק כדי שישמעו אותם אלא צעקו כי באמת היה משהו שצריך לצעוק אותו.