יואב ארדן על מופע ההשקה של טטרן בבארבי

הרגשתי כמו באחד מהשירים שלהם – זה התחיל עם טעימה קצרה ומסקרנת, המשיך ברכבת הרים מוזיקלית שהתיכה רוק וג'אז, סול ופ'אנק והסתיים בבת אחת, עם טעם של עוד; טעם בצורה של דיסק בכורה בשם 'שבט'.

מרשים מאוד לראות את הבארבי מלא לגמרי וזה ממש לא מובן מאליו. במיוחד אחרי השיפוץ וההרחבה של האגף הנוסף מימין לבמה. ובכלל, בימינו קשה כמוזיקאי להביא קהל להופעות. לכן קודם כל, אני מוריד את הכובע בפני השלישייה המנצחת שהעלתה לי חיוך רחב בכך שהזכירה לי שמוזיקה ישראלית עומדת איתנה על הפרק.

אחרי ההתמקמות של כולם הם עלו לבמה, אחרי בלאנס מהוקצע ומהודק. בלי אף מילה הם צללו אל תוך השירים, כשהגיטרה משרה הרגשה פינק פלוידית משהו. זיהיתי שם פ'אנק, רוק, רגאיי, ג'אז, דראם נ' בייס (אולי), גם פסיכדליה; הכל בסחף האימתני הזה שנקרה בדרכך בזמן הופעה של טטרן. הם לא שואלים, לא כותבים תווים, לא מנצלים, לא מחפשים רגעים נכונים. הם מנגנים.
ציינו בפני שיש איזה צורך בחוסן נפשי ואולי גם 'אינטליגנציה מוזיקלית' (לא מינוח שלי) בכדי לאהוב ולעקוב אחרי להקה כזו. המשפט שנאמר לי ותפס אותי היה "במקום אחר, עם אלכוהול אחר ועם עצים מסביב, זה היה תופס יותר". אולי, אולי לא. כך או כך – מעריציה האדוקים של הלהקה מתוגמלים עשר מונים. היכולות הפנומנליות של מאיו על התוף, בינג'ה שאוחז בגיטרת הבאס שלו עם כישרון עילאי וכמובן פאזי שלא חס על ניצול האפשרויות הגלומות בגיטרה החשמלית. נהנתי לשמוע את הסאונד של התופים והמצלתיים בקומבינציות שונות, המעברים בין השירים בעזרת פעימות באס פשוטות, חיקוי רעש הירייה בעזרת התופים שהזכיר קצת את 'Machine Gun' האלמותי של הנדריקס, אפקטים שונים ומשונים לגיטרה, הצניעות שבאמירת התודה, ויראת הכבוד על פניהם של חברי הלהקה למראה הבארבי הגדוש.

שלישיית כוח / Power Trio – הוא מונח שנולד עם המצאת האמפליפייר בשנות השישים. פתאום להקות יכלו לספק סאונד חזק יותר בלי צורך בלהקה גדולה, אפשר היה לוותר על חטיבת הקצב (בעיקר הקלידים וגיטרת הקצב/שנייה) וככה להדגיש כלים אחרים (כמו גיטרת הבאס) ולהוזיל עלויות (כי אין הרבה נגנים לשלם להם). שלישיות כוח מסוג זה עזרו להבליט גיטריסטים נודעים כמו הנדריקס וקלפטון שהקים את הלהקה הראשונה מסוג זה (Cream). להבדיל, טטרן מיישרים קו, הפוקוס מחולק בצורה שווה בין השלושה ובכל זאת כל אחד מצליח לבלוט בתחומו, מצב שכזה אני יכול לתאר רק במילה אחת – כימיה. משהו שם עובד, הם יודעים את זה, הקהל יודע את זה, קהילת האינדי בארץ יודעת את זה וגם האלבום שלהם מראה את זה. זה מורגש ומודגש בכל אחד מן השירים. ותוך כדי שהגיטרה-באס-תופים מנסרים את הבארבי אני מרגיש שיש מקום להוסיף, לגוון, כלי הקשה פה, כלי נשיפה שם, האמונד אולי כאן, פסנתר קלאסי אולי שם. ולא בכדי לגרוע, אלא בשביל לפתוח את הלהקה לעוד אפשרויות, להוסיף עוד קומבינציה לתערובת.

היינו עדים לג'אם סשן בהתהוות, אולי שווה להם לנסות להקליט הופעות, שם הקסם האמיתי. יובל אראל ניסה שם לתפוס אותו ולא יכולתי שלא לראות את הדימיון לבמאי דיוויד לינץ'. המוזיקה גרמה לי לנדוד, חשבתי על פלי (מרד הוט) במעברי שירים על הבאס, חשבתי על קארטר ביופורד (דייב מת'יוס באנד) כשמאיו דחף את התופים שלו לקצה גבול היכולת שלהם. חשבתי על הפליימינג ליפס כשהם ביצעו את הגירסא שלהם ל'Strawberry Fields Forever', חשבתי שהם צריכים לעשות עוד קאברים כי כשהקהל שר את המילים כשותף שווה למוזיקה שהתנגנה שם השתחרר משהו מיוחד נוסף.

לוגו הנקודות שמלווה אותם כבר זמן מה הזכיר לי להקה אחרת – Death, שלהם שלוש נקודות משלהם היוצרות משולש ונקודה נוספת שממשיכה את הימנית למטה. בסרט אודות הלהקה, הבסיסט, בובי האקני, מסביר שהשם והסמל הגיע מאחיו המנוח, דיוויד, שהיה גיטריסט הלהקה והכוח הדוחף שמאחוריה. הוא צילם מחצר ביתם תמונה של השמש והשמיים בצהרי היום, כשהקרניים יוצרות משולש שנתחם על ידי ענן ישר, בובי מספר ששלושת הנקודות מייצגות את שלושת האלמנטים שיוצרים חיים –

"What it basically means is the three elements of life which are: Spiritual, Mental and Physical with the forth one representing the guiding spirit"

עירבוב האלמנטים בונה גם את טטרן, זה מה שהופך אותם למה שהם. זה עובד טוב לא כי הם דומים אלא כי הם שונים מאוד, וכשכל אחד מביא משהו אחר לשולחן, תהיה זאת ללא ספק ארוחת מלכים. למרות הצגת היכולות המדהימה – יש להם עוד לאן להתפתח, וזה תמיד דבר טוב. לדעת שהכל עוד לפניך ושום דבר לא סגור. בדרכם הקצרה יחסית הם כבר נהפכו להיות חלק בלתי נפרד מן הנוף האלטרנטיבי, הם עושים זאת כי הם חורשים מועדונים קטנים ופאבים קיבוציים וזה עוזר להם לאסוף קהל מעריצים לא קטן, כזה שמשתדל לפקוד כמה שיותר הופעות ולהנות מהשירים שנוצרים על הדרך. קהל שמכיר בעל פה שירים אינסטרומנטלים זה פשוט חסר תקדים.

אני הגעתי לבארבי משולהב, כזה שמחכה בקוצר רוח לשעה עשר (בה הבטיחו טטרן שיעלו לבמה), מלא באנשים שתופסים מקום נוח ובירה קרה ובוהים בקומפוזיציה המושלמת של באס בשמאל, גיטרה בימין ובמת תופים במרכז.
ואכן בשעה שהם ציינו – עלו השלושה ותפסו את מקומם הטבעי – אחד ליד השני.