Homeאלבומים חדשיםחדשים

אלבום חדש לפינק פלויד. אלקנה כהן ויואב ארדן כותבים עליו בק טו בק.

5870ee2c4d870d2aeef06fc039998a3c

אלקנה:

נהר אין סופי

ימת אראל, בין קזחסטן ואוזבקיסטן, היתה פעם הימה הרביעית בגודלה בעולם כולו, וכשאני אומר "פעם" אני מתכוון עד לפני בערך ארבעים שנה. בארבעים השנים האחרונות, הימה התייבשה כמעט לחלוטין והפכה למדבר מלח ענק, בו פזורות באופן מקאברי סירות דייגים חלודות, מוקפות רק חול וחול מימין ומשמאל.

אבל זה לא (רק) שיעור בגיאוגרפיה, אלא תיאור של הקליפ לשיר האחרון אי פעם של פינק פלויד "Louder Than words", מתוך אלבום ששמו הוא The Endless River, קצת אירוני בהקשר של ימת אראל. אבל זה עדיין קליפ מקסים:

הביטוי "The Endless River" חביב במיוחד על פינק פלויד, בעיקר בגרסה המאוחרת, מאז עזיבתו של רוג'ר ווטרס: הוא מופיע לפחות בארבעה שירים מהאלבומים האחרונים של הלהקה וכמובן בשם האלבום האחרון שלה. בחירת שם מעניינת, אני חושב, לאלבום שיותר מהכל מסמל סוף.

מההתחלה ועד

הסוף של פינק פלויד מזכיר מאוד את ההתחלה שלה- לא כל כך בסגנון המוזיקלי כמו בחיפוש המתמיד והעקבי, כמעט אמרתי "אינסופי". הנסיונות הפסיכדליים של סיד בארט בסוף שנות השישים, המשיכו עם החדשנות האלקטרונית של רוג'ר ווטרס באמצע שנות השבעים ומשם אל שכבות הצליל ההולכות ומתעשרות של ריצ'ארד רייט בתחילת שנות ה 90. הרצון- והיכולת- לספר סיפור שלם, מההתחלה ועד הסוף, עדיין שם. The Wall היה סיפור לירי מאוד, מילולי מאוד. The Endless River הוא סיפור ללא מילים (כמעט), סיפור שבמידה רבה, הוא הרבה יותר מעניין ועשיר מכל מה שפינק פלויד סיפרו לנו עד עכשיו.

טוב, אולי הגזמתי

סופרלטיבים זו מלכודת. בעיקר כשמדובר בלהקה כמו פינק פלויד: אחרי שהוצאת שתיים שלוש יצירות מופת, כל דבר אחר שתיצור יעמוד בצל היצירות הללו, ותמיד יתייחסו אליו כאל ירידה ברמה, אולי אפילו אכזבה. The Endless River הוא אולי לא האלבום הכי טוב של פינק פלויד (הוא לא), אבל הוא אלבום טוב מאוד. משובח מאוד. אלבום שעושה כבוד ליוצרים שלו, גם אם הרוויחו את הכבוד הזה מזמן.

עכשיו אני, כי ההוא הלך

ב-1994, כששלושת חברי פינק פלויד נפגשו כדי להקליט בפעם האחרונה, לא היה להם ברור בדיוק מה תהיה התוצאה של ההקלטות. התוצאה המיידית היתה The Division Bell- אלבום מאוד שונה מהחומרים של תקופת ווטרס: מלודי, רך, אופטימי במידה רבה. הוא אלבום מעולה, אבל על ריצפת חדר העריכה נותרו המון חומרים שלא נכנסו לאלבום ההוא, שהיה בעיקר אלבום של שירים. עם עזיבתו של ווטרס, הסתבר שאמנם דיוויד גילמור הוא הפנים של פינק פלויד, אבל ריצ'ארד רייט הוא עמוד השדרה שלה- אותו ריצ'ארד רייט שווטרס פיטר מהלהקה בסוף שנות השבעים. הקטעים שלא נכנסו לדיביז'ן בל, היו במידה רבה ברוחו של רייט: הרבה קלידים, שכבות על שכבות של פסנתרים, המונד, סינתיסייזרים וגם עוגב צינורות, מונחות זו על זו בעדינות וברגישות.

Pink-Floyd-New-Album-Endless-River-04(רייט)

זה כמובן לא נגמר פה

"Anisina" הוא יצירה של להקה במלוא מובן המילה, כולל הסקסופון המוכר של דיק פרי, "Allons-y (1)" הוא חזרה של גילמור לימי ראשית שנות השבעים העליזות, ו "Talkin' Hawkin'" היה יכול להיות חלק מ- The Final Cut, כמובן עם רייט על הפסנתר וסטיבן הוקינג מחליף את רוג'ר ווטרס כסולן.

artworks-000010489640-vauyo5-original(פינק פלויד 1994)

אחרי מוות

גילמור היה יכול להפוך את אלבום הפרידה של פינק פלויד לאלבום סולו ששם אותו במרכז, במקום זאת, הוא וניק מייסון עשו בעצם אלבום מחווה לרייט, שנפטר לפני ארבע שנים. זה יפה, זה חברי, זה נוגע אל הלב. ווטרס, לעומת זאת, עוד חסר שם, מזכיר לנו שלהקות בדרך כלל לא הולכות לעולמן בשקט.

ועד הסוף

אצלי זה התחיל ככה: כיתה ח', על הדשא של הישיבה התיכונית, נתי מכיתה י'2 מגיע עם דיסקמן ואוזניות. "תקשיב לזה בן אדם", "מה זה?" "פינק פלויד- דה וול", "תביא". אני מניח את האוזיות, נתי לוחץ שרירותית על כפתורים ומגיע במקרה לרצועה 9 " "Run Like Hell
מאז, לפינק פלויד יש אצלי מעמד של כמעט קדושה. אולי רק דילן ובואי מתקרבים למקום הזה אצלי. הם עדיין חיים ובועטים. פינק פלויד עברה השבוע רשמית אל ההיסטוריה. סירה קטנה, בגבה אלינו, מתרחקת לאורך הנהר האינסופי.

boats-aral-sea(ימת אראל)

יואב:

אני שמח לדעת שזה האלבום האחרון של פינק פלויד. זה נותן לי חופש שמיעה ונוחות מוזרה שאני כבר לא מכיר. אפילו שניק מייסון (המתופף) אומר שהוא לעולם לא יתן ללהקה להתפרק סופית, עדיין אני מרגיש את שירת הברבור הנפלאה בדמות אלבום נוסף, לא חידוש מיותר, לא אלבום-גירסאות-דמו-שאף-אחד-לא-צריך-ונשמעות-בדיוק-כמו-המקור-אלא-אם-אתה-אודיופיל-כבד(כן לד זפלין, אני מדבר אליכם) – אלבום. נכון, זהו אינו הצד האפל/החומה/אנימאלז/פיינל קאט או שאר היהלומים שהלהקה נתנה לעולם ברבות שנותיה. אבל זו יצירה שלמה לא פחות. עם קטעים קטנים שנושקים לשירים ישנים ורגעים מעניינים חדשים שכולם מובילים לאותו רגע (שצריך להגיע הרבה יותר מוקדם אבל לא נורא) שבו דיוויד גילמור שר סוף סוף.

מכורח המציאות וההיסטוריה ההפכפכה של הלהקה, תמיד הקלידן היה ברקע, כמובן לא כששומעים את 'The Great Gig In The Sky':

אבל בתמונה הגדולה – רוג'ר ווטרס תמיד תפס את המרכז, אחרי שבארט עזב, והאחרים היו תוספות נחמדות מבחינתו. גילמור הצליח להדגיש את עצמו בתוך המרחב הכוחני הזה ואפילו ניק מייסון בלט כשרצה לעשות זאת (הרבה הודות לעבודה שהוא החבר להקה הכי מבוסס שם – שהיה בה מתחילתה ועד סופה). אבל רייט נבלע בהמולה הזו, אדם מוכשר ועדין שרק רצה לנגן ולהתפתח, מלחין מוכשר וחלק מהותי בלהקה שמעט מדי ממעריציה יודעים את שמו (בדומה לסטון גוסארד מפרל ג'אם או ג'ון פול ג'ונס מלד זפלין).

ראיון בו גילמור ומייסון מספרים על האלבום, והרבה מאוד על דמותו של רייט:

http://www.youtube.com/watch?v=w3eRg_llHyg

האלבום מחולק לארבעה קטעים על ארבעת צדדי התקליט הכפול, שגם הם מפורקים לתת-קטעים משלהם, אבל למעשה נשמעים כמו יצירות שלמות ואחידות. הרבה חידודי לשון ואבחנות ברורות מאליהן אפשר להגיד על אופי המוזיקה אל מול השם של האלבום ותמונת העטיפה, אבל מבחינתי אין זה נהר אינסופי אלא סוף המסע, הספד למוזיקאי מוכשר ובו בזמן הספד גם לתופעה המוזיקלית הזו שהתחילה כ – 'The Pink Floyd'. ואותו שיר חותם שמסכם את אופי הלהקה הגס בעזרת קולו העדין של גילמור:

"We bitch and we fight
Diss each other on sight
But this thing we do
[…]
The sum of our parts
The beat of our hearts
Is louder than words"

אפשר לשייט באין מפריע לאורך כל האלבום כאשר הוא ברקע, למעשה אין הרבה נקודות אחיזה ממשיות, כפי שהיו בכל כך הרבה יצירות ארוכות שהלהקה עשתה בעבר, אבל לא הכל עובר מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. זה נשמע פינק פלויד, זה מרגיש מהוקצע, מחושב ומתרפק, כמו אוברטורה שסוקרת את כל הרפרטואר המוזיקלי שיש לשלישיה הזו להציע, ובעוד שהרבה מעריצים מושבעים מתרחקים מהאלבום, אני מאמץ אותו כפרק הסיום החותם את הספר 'פינק פלויד'.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0