תמיד רציתי להרגיש חלק ממשהו. אמקד את עצמי – תמיד רציתי להרגיש חלק ממשהו מיוחד במוזיקה, לעשות משהו שלא הרבה יכולים להגיד שהם עשו, לא הבנתי למה אני מתכוון עד שקיקסטארטר הגיע; וקצת אחריו הדסטארט הישראלי. שם, כל אחד יכול להיות חלק ממשהו נפלא.
דבר ראשון שחשבתי כשראיתי את הפרויקט של גבע אלון בהדסטארט – 'וואו, זה המון כסף, בחיים זה לא יקרה. בחיים!.' אבל מהר מאוד הסבירו לי יודעי דבר שזה לא הרבה כסף ושאם מישהו בארץ יכול לקחת את מעריציו יד ביד ובעיניים עצומות אל עבר התוצר הסופי – זה גבע. ואני נשארתי בלבטים – מצד אחד מישהו כבר קנה לי במתנה ליומולדת את גירסאת הויניל של האלבום שעוד יבוא, מצד שני – יכול להיות מאוד מיוחד ללכת להופעה אינטימית של אמן אליו יש לי רגשות מעורבים כל כך. התלבטות.
צילום: אמיר לוי
גילוי נאות – ממש לא אהבתי את גבע אלון בתחילת הדרך, לא הכרתי את הפליינג בייבי, וכשהוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו (Days of Hunger) זה היה בתקופה ששמעתי המון ניל יאנג, המון. הרגשתי שההבדל ביניהם הוא קטן אבל מהותי מאוד, כמו בן של אמן מצליח שמנסה ללכת באותם שבילים שחצב האב. אז נשארתי עם FREEDOM ו-ON THE BEACH ושכחתי לגמרי מ-Days of Hunger. בזמן שאני שומע את המוזיקה שלי גבע פורח בישראל ומפתח קהל מעריצים לא קטן, ואני הייתי בשלי, לא מוכן להשתתף בניסוי, מרגיש שיש לי את הדבר האמיתי.
באלבום השני והשלישי כבר התחברתי יותר, השתנתי, וגם גבע קצת השתנה, או ככה לפחות זה הרגיש כשהוא הוסיף את להקת TREE באלבום השלישי וחישמל את עצמו יותר. הבנתי שמבחינתי – הקול שלו הרבה יותר טוב כשהוא מלווה בלהקת רוק וגיטרה חסרת מעצורים ולכן כל פעם שהשיר המריא על גבי הגיטרה החשמלית – כך קירבתי את האוזן קרוב יותר לרמקול. עוצמתי, החלטתי, מרגש.
באינטרנט צפה השאלה – 'גבע אלון, על מה המהומה?' והרגשתי פלאשבק לאותם ימים שהוא היה כקול שני לאותו נפיל, ימים של חיפוש עצמי וסגנון אישי. תשובתי הייתה – 'גבע אלון התחיל הכי איטי ואז לאט לאט התגבר'. עכשיו (אז), כשנודע לי על אלבום חדש בעברית – צפוי היה הגל הזה להגיע לשיאו ולהתנפץ על חוף אוזנינו המצפות.
בין צילומי סרט לעריכתו קיבלתי מייל המציין את מועד ההופעה ומיקומה, כמו חבורת סוד מוחלט בהחלט אנחנו פועלים לפי מסרים ממודרים שיובילו אותנו לנקודה הנכספת, וככה, יום לפני הקרנות סרטי שנה ב', אותו הרגע שאליו אנחנו מתכוננים שנה שלמה, אני מוכרח על ידי כוח שנקבע בשמי הרוק נ' רול לעצור הכל וללכת לראות הופעה. מעולם לא הייתי שמח כל כך שהמציאות דחפה אותי אל עבר שמיעת מוזיקה חיה.
הגעתי, איחרתי (שמבחינת הבארבי זה נקרא להקדים), התמקמתי במרפסת, שתיתי מים כדי למתן את הכאב ראש שמגיע אחרי 10 שעות עריכה וחיכיתי. אולם מלא, יושבים, אוכלים, משתתקים בכל פעם ששיר מגיע לסיומו או נקטע באמצע. עד שברגע אחד מחליט גבע אלון שאין סיבה לתת לעוד שיר אחד להתנגן ברקע. הוא עולה, לבוש מכובד אבל עם מניירות עדינות של – 'אני רק עברתי לבדוק משהו עם הגיטרה' אבל בעצם עוטה אותה לגופו כמו נשק חם. מתחילים.
בהיעדר ידע מוקדם על האלבום (למעט סינגל אחד) – שמות שירים או סידרם. אי אפשר לצרוב כצופה את הביצועים שנעשו, הוא התחיל אקוסטי והמילים יצאו ממנו במקטעים קצרים. הקהל מרותק. גבע אלון מרשים. ללא ספק הוא מצליח לשאוב את כל המבטים ולא רק בגלל העובדה שהוא יחיד על הבמה. היה מפתיע לשמוע את העברית הנשפכת מפיו למרות שידעתי שלשם כך הגעתי. השפה צחה ויושבת עליו הרבה יותר יפה ממה שהוא מאמין. מעבר חלק חזרה לשפת אם. כנראה שזה אכן משהו שמגיע עם בגרות וניסיון (והפקה מעניינת של עמיר לב).
בין לבין הוא זרק תודות ביישניות ומסר שלעמיר לב היו התחייבויות קודמות ולצערו נבצר ממנו להגיע. הוא סיפר שעשה הופעה בשדרות לא מזמן, באולם "מוזר כזה" במרכז העיר, אבל שבסך הכל היה אחלה שם. הוא סיים ונסע וחשב לעצמו שזאת עיר ששכחו אותה וכשחזר לעמיר לב וסיפר לו על החוויה הוא אמר לו מה שהוא אומר לו הרבה בזמן האחרון – 'תכתוב על זה שיר'. וככה הוא פתח את השיר הבא (שאני רק יכול להניח שקוראים לו) – 'הדרך לדרום'. יפה ועדין וקולע בדיוק לאנקדוטה הנחמדה שהוא פרש בפנינו. נחמד לדעת שבאלבום נמצא לו שיר שנכתב על האולם לידו אני שותה בירה פעמיים בשבוע (בהיותי סטודנט במכללת ספיר, בשדרות).
בשלב הזה הוא כבר החליף לחשמלית ופצח בשיר שקצת הזכיר לי את הפתיח של Under The Bridge. מאוחר יותר הוא ביצע את הסינגל הראשון 'ים שקט' עם מה שאני ניחשתי כלופר, ככה בעצם ליווה את עצמו לאורך השיר המעניין ששיחרר לפני הרבה זמן וסיקרן את כולם.
"מרחוק אני יודע
שאת רואה אותי
כבר לא ילדים
תמיד לובש אותם בגדים
ולך זה לא אכפת
כמה אמיתית"
עד לסוף ביצוע האלבום (הוא ציין מאוחר יותר שהוא מבצע את כל האלבום מתחילתו ועד סופו), הרגשתי גיוון מעניין, לא רק ההבדל בין אקוסטי לחשמלי אבל גם יכולות ווקליות מאוד טובות, לפעמים גרם לי לחשוב על יובל בנאי או ברי סחרוף. אבל כבר לא כהד של משהו גדול ממנו, אלא אמן עם סגנון משלו שיוצר סינתזה עם העולם המוזיקלי הקיים. מהפנט.
הוא ירד מהבמה אחרי שציין ששמט אחד מן השירים, שתהיה לנו עוד הפתעה קטנה כשנקבל את האלבום. לא עבר הרבה זמן עד להופעתו המחודשת על הבמה. עכשיוף כשכילה את הרפרטואר העברי שלו – הגיע הזמן למה שכינה כ'שירים שסוף סוף תוכלו לשיר איתם'. הוא פצח ב-Days of Hunger, Come Race Me, The Wind Whispers, The Folks Back Home. כל הזמן הזה הוא מוציא מהגיטרה את המקסימום וקצת מרגישים את אמן הבמה שהוא גבע אלון. בדומה להנדריקס שהיה מתעורר לחיים על הבמה כאמן מוחצן מלא ביטחון ויכולת ורצון לתת את הכל לכל מי שבא לראותו אבל כשסיים וירד מהבמה – היה שקט ומופנם וביישן. כך גם גבע, שעלה בשקט על הבמה והתבייש בהתחלה להגיד תודה – אבל עכשיו הוא ים סוער על גלי הגיטרה. ווירטואוז בעל יכולות נדירות, כזמר וכגיטריסט, ועכשיו הוא גם הצליח למקסם את עצמו, עם קצת עזרה מחבריו ומעריציו, הוא במרכז העשייה הישראלית; זאת שמייצגת אותנו בכבוד וכזו שאנחנו גאים בה.
ככה, אחרי שעתיים של מוזיקה, הגענו להדרן נוסף בדמות Indian Friend שנמתח במשך דקות ארוכות בזכות אותה הצגת רגש מתפרצת על גיטרה; הוא הניח לבסוף את הגיטרה, אמר תודה רבה ולילה טוב.
והפך אותי למעריץ.
COMMENTS