בשיר "Mis-Shapes" הפותח את האלבום Different Class, ג'רוויס קוקר שר את המילים "The future's owned by you and me" בחדווה, בלי לדעת עד כמה הוא צודק, מכיוון ש-1995 היא השנה בה פאלפ הולכים לעבור לליגה של הגדולים. לאחר 17 שנים של קיום, במהלכם הלהקה צברה הערכה ביקורתית אך לא הצליחה להפיק ממנה הרבה דיווידנדים, הם עלו על גל הבריטפופ להצלחה. עם שירים מדבקים יותר מאבולה, שנונים וחדים כמו תערים, אין פלא שאפילו בישראל הרחוקה (כפי שזכור לי מנעוריי האבודים) הסינגלים מהאלבום הזה התנגנו כל הזמן ברדיו, וכך האלבום הגיע למספר 1 במצעד האלבומים של בריטניה, מכר מספיק לפלטינה בבריטניה ואירופה וזכה בפרס המרקורי.
[youtube=http://youtu.be/yuTMWgOduFM]
אין ספק שקוקר, כותב השירים של פאלפ , הינו תלמיד מצטיין של תת הז'אנר המוזיקלי של סיפור סיפורים קטנים מהחיים, וכל שיר שלהם מתאר סיטואציה או אדם עליו ניתן לחשוב "כן, כך זה בדיוק קרה לי, כך הרגשתי אז" או "אני מכיר את הבנאדם הזה, זה ממש מתאר אותו". אולי יצא לי להכיר את הלוזר שהמלכה של הכיתה שמה אותו בפרנדזון במשך כל שנות הילדות מ "דיסקו 2000", או אולי אני עצמי הפרינססה מבית הספר לאמנות שהסתובבה עם העמך בשביל הקטעים מ- “Common People" או הגבר שלא מסוגל לחזור לשגרה לאחר הסופ"ש, אותה שגרה שתיתקע אותו בלופ רפטטיבי ב- "Monday Morning".
[youtube=http://youtu.be/qJS3xnD7Mus]
חשוב לציין שאצל פאלפ, להבדיל מלהקות באותו סגנון כמו אואזיס או אפילו בלר, שכמוהם עסקו בביקורת חברתית, הפואנטה המילולית שהסתתרה מאחורי הכייפיות והקליטות של המוזיקה תמיד הייתה טיפה יותר מרירה, טיפה יותר עוקצנית. קוקר לא מפחד להציג את עצמו כדמות קנאית ונבזית רדופות רצון "להראות להם מה זה", כמו בשיר "I Spy", או לעסוק בנושא רגיש כמו המבוכה של אישה שלא לגמרי מוכנה לסקס ב- "Underwear”. אכן, הגדולה של Different Class היא שהאלבום הוא למעשה גלולת רעל בציפוי סוכר, דיסקו-רוק שמצליח להרקיד את כל המצליחים והפופולריים לצלילי פנטזיות הנקמה, החלומות והתסכולים של היורמים והדחויים.
[youtube=http://youtu.be/S0DRch3YLh0]
COMMENTS