"שטיפת מח מוצלחת" – ניצן אנגלברג מציינת 35 שנים ל-"Dragnet" של The Fall

פעמים רבות, אני נוטה לקרוא מספר פרטים ביוגרפים בסיסיים על להקה / מוזיקאים שלא מוכרים לי, לפני שאני ניגשת לשמוע אותם. הרבה פעמים זה מתברר כטעות כשבמקרה הטוב, הסיפור שלהם מלחיץ אותי ואני חוששת לשמוע אותם (אבל מסתקרנת), ובמקרה הרע משעמם אותי, עד שאני משאירה אותם בצד ונזכרת בהם שנתיים אחר כך.

10736056_10205324922029548_1504434356_n

אצל The Fall קרה משהו אחר. הניכור והמיזנטרופיה של מארק אי סמית', הסולן, כותב המילים, מנהיג הלהקה והחבר המקורי היחיד שנשאר בה מיום הקמתה (סמית' מחליף את חברי הלהקה שלו כמו גרביים ומפטר אותם אחרי כל הקלטת אלבום / סיבוב הופעות) כפי שהשתקפו בכתבות ובמאמרים שקראתי אודות הלהקה, בשילוב עם הידיעה על כך שהשפיעו על כל כך הרבה מוזיקאים שאני אוהבת – גרמו לי לרוץ, או יותר נכון, לשבת כמה שעות טובות מול המחשב, ולהשיג את כל הדיסקוגרפיה של The Fall בדרכים כאלה ואחרות.

The Fall קיימים כבר מימי שחר האנושות ומספר האלבומים שלהם גדול יותר ממספר תושבי בריטניה ואיכשהו, האלבום הראשון ששמעתי אחרי בחירה שרירותית לחלוטין, היה Dragnet – אלבומם השני, שחוגג היום 35 שנים לצאתו.
כבר מהפתיחה הלא קונבנציונאלית שלו בשאלה "Is there anybody there?" ולאחריה קריאת ה"yea!" ומקצב הגיטרות הרפטטיבי והקצבי – שגרמו לי להרגיש כאילו אני במעין מסיבת הפתעה הזויה, הבנתי שהשעות שביליתי מול המחשב בניסיון להשיג את הדיסקוגרפיה, לא התבזבזו לשווא.

בתחילת דרכם, חברי הלהקה היו נפגשים וכותבים שירים כשהם תחת השפעת סמים והוולווט אנדרגראונד.
את זה אפשר לשמוע בסאונד ה-lo-fi של האלבום הזה, שנשמע כאילו הוקלט באיזה מרתף ולא באולפן.
אגב, אם זה לא הובהר קודם, The Fall מוציאים אלבומים בכמויות מסחריות, והאלבום הזה יצא רק כ-7 חודשים אחרי קודמו – אלבום הבכורה, שהוקלט ביום אחד.

המבטא הצפוני הכבד של מארק אי סמית', גרם לי להפסיק לנסות להבין מה הוא אומר, אבל הדרך שבה הוא ספק שר ספק מדקלם את המילים, חיתוך הדיבור הייחודי לו וההגשה שלו הפכו את נושא ותוכן השיר ללא מעניינים בהכרח בשבילי.
למילים של האלבום הזה, ניגשתי רק כשנתיים אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה. המסתורין של השירים עדיין נשאר, שכן הרבה פעמים לא הבנתי את משמעות השיר גם כשהבנתי את המילים עצמן. העולם שמארק אי בנה לעצמו תמיד נראה לי כל כך מנוכר, וזה היה חלק מהקסם.
כשכן הבנתי את המילים (גם באלבום הזה וגם באלבומים שבאו אחריו), מארק אי סמית' התגלה אצלי ככותב מחונן וסרקסטי, שלא אכפת לו משום דבר ומאף אחד.
דוגמה טובה לכך היא השיר "Printhead", שמתייחס ומצטט את הביקורות השליליות שנכתבו על ההופעות של The Fall באותה תקופה.

שיר נוסף שמתייחס לביקורות השליליות שקיבלו The Fall, הוא Your Heart Out הפופי בעל ההומור השחור, ואחד מהשירים האהובים עליי ביותר מהאלבום.

רגע השיא מבחינתי מגיע עם השיר "Spectre Vs. Rector". חייבת להגיד שבשמיעות הראשונות שלי שנאתי את השיר הזה. מבחינתי, הוא היה תקוע באמצע (או יותר נכון, לקראת סופו) של אלבום עם שירים קליטים ובעלי מבנה שרב הזמן היה לי ברור, ואם לא ברור, אז לפחות יכולתי לעכל אותו. הסאונד הגם ככה מלוכלך של האלבום הזה, יחד עם הגיטרות הרועשות והקול האפל של מארק אי סמית' באותו שיר, פשוט הפחידו אותי.

בשלב מסויים תפסתי את עצמי מאזינה לשיר הזה בלי הפסקה כשאני מזדעזעת ממנו כל פעם מחדש.
מאוחר יותר, קצב הגיטרות הרפטטיבי שכל כך מאפיין את The Fall ומן הסתם, מתבטא גם בשיר הזה, גרם לי להבין שהתהליך שעברתי היה ממש כמו שטיפת מח. ואולי זה נכון לגבי כל האלבום הזה. שטיפת המח הכי טובה אי פעם!

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0