"סטירת לחי מהממת"- מורדי על "ילדים של מהגרים" של אביב גדג'

לכאורה, אמירת אמת אמורה להיות פעולה פשוטה למדי, כי בניגוד לשקר היא לא מצריכה יצירתיות, זכרון מצוין והתמדה. האמת קלה לביטוי ומצריכה מינימום מאמץ. אז איך בכל זאת קורה שלא פעם ולא פעמיים נעדיף את את הדרך הפתלתלה והשקרית על פני שביל האמת?
אולי כי לפעמים אנחנו חושבים שמי שניצב מולנו לא יצליח להכיל את האמת, או שלא מתחשק לנו להכאיב, אז נעגל פינות ונמרח מייק-אפ על המציאות. אבל יכול להיות שיותר מהפחד להכאיב קיימת האימה להישאר לבד, מנותקים, מופרדים מהאישור החברתי שמפטמותיו ינקנו מגיל אפס.

aviv-gadaj

חלק מהאנשים ישקרו ויתחתנו למרות שאינם מאמינים בזה. חלק ישקרו ויעסקו במקצוע שאין להם שום זיקה אליו. ישקרו ויביאו ילדים, ישקרו שהם מאושרים. כמה בודדים יוולדו חסרי מזל, נטולי יכולת לשקר, רואים את הגהנום ולא מצליחים לכנות אותו גן-עדן, ואת הגהנום הפרטי שלהם הם ישייפו, יהפכו את ההכרח לכלי מלחמה וייצאו לקרב.

מהבחינה הזאת אפשר לומר שאביב גדג' נולד חסר מזל, כמו שאפשר היה להבחין עוד בימים של אלגי'ר. אבל למרות שהוא הסתכל על העולם וראה אותו כמו שהוא, עירום, עם כל הצלקות והכיעור, הוא שרד כדי להמשיך וליצור, לירוק לנו בפנים את האמת הגדולה והמגוחכת אבל בפרספקטיבה שונה ובוגרת יותר.
"ילדים של מהגרים", אלבומו האחרון שיצא בשנת 2013, לא נוח לעיכול בחלק מהזמן. הוא נע מהחוץ לפנים, מהחברה ליחיד ומהיחיד עמוק פנימה לנבכי הנשמה.

"לא מקום לחלשים" משמש כסטירת לחי מהממת לפתיחת האלבום, כשאין שום נסיון להסתיר את הביקורת החריפה על החברה שלנו.

"צדים ומלקטים, צדים ומלקטים
מגוידים, מגובבים, חסרי פנים
חסרי שם, שקופים ורעבים
חסרי בית וילדים של מהגרים
אל תבוא עם ציפיות גדולות מדי
כולם רעבים בשדות היהלומים"

אבל חברה מטבעה מורכבת מיחידים ולפעמים הם רעים אחד לשני, פוצעים ומחלישים, וגם בהם גדג' מתפנה לטפל. "ונוס בתמוז" הוא לא פחות מכתב-אישום מזהיר על ריקנות אנוכית מצופה ב'שיפור עצמי' שגובל באוננות.

"הלכת לאיבוד
רק בשביל להיוולד מחדש
ונשארת בלי כלום
זיקוקים בכלוב
לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך"

על פני 13 שירים גדג' לוקח אותנו יחד איתו לגהנום הפרטי שלו שבעצם שייך לכולנו, ובדרך חזרה הביתה, על הכביש המהיר, הוא מפציר בנו "דבר חזק כשאתה מדבר אמת".

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0