"לזכרו של אליוט סמית' "- ציפי פישר על הזמר המופנם שהיה אנושי מדי

collages346

בניגוד למוזיקאים כמו קורט קובייו או ג'ף באקלי שמתו צעירים ויפים מדי, אליהם התוודעתי רק לאחר מותם, הייתי מעריצתו של אליוט סמית' ביום בו הוא סיים את חייו. אני זוכרת שזה היה לגמרי שוק, מה עוד שנסיבות מותו בימים הראשונים היו לא ברורות, דבר שהגביר את תחושת התדהמה וההלם (יש לציין כי למרות שכמעט בטוח שמדובר בהתאבדות, התיק נותר פתוח עד היום).

כמו רבים אחרים, פגשתי באליוט סמית' בפעם הראשונה בזכות הפסקול של סרטו של גאס וואן סנט- "סיפורו של וויל האנטינג", בו צפיתי עם חברה בקולנוע כשהוא יצא. הפסקול הזה הפך את סמית' מעוד סינגר סונגרייטר מפורטלנד למועמד לאוסקר, ובמידה מסוימת אפשר להגיד שהוא מעולם לא לגמרי התאושש מהקפיצה הזו מאנונימיות לתהילת עולם. תראו איך הוא נראה על הבמה של טקס האוסקר, עומד מבודד ולחוץ מול אולם מלא בסלבס, שר שיר שאמור להיות שקט ואינטימי אבל שמבוצע בעיבוד תזמורתי שנועד לנפח אותו.

היום, 16 שנים לאחר שהסרט יצא, עצוב גם להיזכר שאחד מכוכביו, רובין וויליאמס, כבר לא אתנו, בשל נסיבות לא פחות קשות. אירוניה נוספת ניתן למצוא בזה שהסרט עצמו עסק בצעיר מבריק אך בעייתי, שההתמודדות עם בעיות של הערכה עצמית מנעו ממנו למלא את ייעודו. אבל בניגוד לסרט שהסתיים טוב, ההצלחה של סמית' לא הביאה איתה את הסוף הטוב.
אחרי שצפיתי בסרט פשוט הייתי חייבת לרכוש את "Either/Or" , אלבום שהפך לחבר טוב שליווה אותי בדרכי. גם לאחר השנים שעברו, הוא נותר האלבום האהוב עלי של סמית'.

עם השנים סמית' פנה לחקור את הצד היותר ביטלזי שלו, עם סאונד שיותר מכוון לפסנתר ועם קצת פחות גיטרה אקוסטית. מורגשת קצת ההשפעה של ג'ון בריון, מי שהיה מוכר לי כ"העזר כנגד" של זמרות אהובות כמו פיונה אפל ואיימי מאן, שניגן ב- XO ושר קולות ליווי ב- Figure 8.

כמו מעריצה אמיתית, חיפשתי באותה תקופה של תחילת שנות ה-2000 גם חומר יותר ישן שלו, שנשמע יותר לואו פיי ועוסק בנושאים כואבים יותר, כמו השיר הזה שכנראה מתייחס להתעללות במשפחה מהאלבום הראשון שלו.

לאחר מותו, באופן טבעי, סמית' הפך למין איקונה עבור כל מי שייצר מוזיקה אישית ונוגעת ללב. אך דווקא בתור מעריצה, אני חושבת שצריך לגשת בזהירות כלפי גישה שהופכת אותו יותר מדי לדמות כמו התיאור של וינסנט ואן גוך בשירו של דון הנלי, כלומר כאדם שהוא כל כך טוב ומקסים שהוא היה טוב מדי לעולם הזה. נכון, הייתה לו את היכולת הנדירה להיות חשוף לחלוטין בשירים שלו, לתת לך הרגשה שהוא מדבר רק אליך, ולכן קל לחשוב שהעדינות, הפגיעות והרגישות שסמית' הקרין בשיריו היו גם חלק מהאישיות שלו.

אבל צריך לזכור שהמציאות קצת יותר מורכבת. שנה שעברה המגזין פיצ'פורק הפיק ספיישל מיוחד לקראת עשור למותו של סמית', הכולל הרבה מולטימדיה נדירה וראיונות עם מספר אנשים שהכירו אותו לאורך זמן רב או שעבדו איתו בימיו האחרונים. עולה מכך תמונה טרגית של אדם מצחיק וכייפי, אחד שהיה מקצוען בנשמה, אך גם כזה שהתנכר לחבריו הקרובים ביותר, שההתמכרות לסמים והסחרור מההצלחה הפכו אותו לאדם בלתי נסבל. אני לא יכולה לטעון שהכרתי את סמית', אבל הכרתי אנשים כמוהו. הכרתי אנשים מוכשרים, אינטלגנטיים ויצירתיים שהסמים הפכו אותם לגרסה הגרועה ביותר של עצמם, וגרוע מכך, הם ידעו זאת אבל לא ידעו איך לעצור את זה. הייאוש הזה של סמית' מעצמו משתקף באחד משיריו הכי קורעי לב בו הוא נפרד מבת זוגו בטענה שהוא אינו ראוי לה. למעשה הכותרת של השיר הזה יותר מתאימה בעברית מכיוון שהוא שיבוש של פיצקל'ה, כינוי החיבה ביידיש.

אני אוהבת את אליוט סמית', והמוזיקה שלו מאוד משמעותית עבורי, אבל אני אוהבת אותו כבנאדם אמיתי, לא כקדוש מעונה. אני סולחת לו על מגרעותיו, ואני מזכירה לעצמי שהוא היה קצת כמוני, אדם שמגשש למצוא את הדרך הנכונה להגיד את מה שהוא מרגיש, ולא תמיד מצליח. שנינו מרגישים לפעמים קצת אבודים, קצת לוזרים, אבל אנחנו פה יחד חולקים מגירה במחלקת האבדות והמציאות.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0