Homeספיישלים

"כליזמרוק נ' רול"- יניב יורקביץ' על הסיפור של המוזיקה היהודית אירופאית החדשה

10722527_827017994025553_967348287_o
(דניאל כהאן)

עץ המשפחה שלי יונק משורשים של תרבות נכחדת. מתרבות יהודי אשכנז שכמעט ודבר לא נשאר ממנה. עד כדי כך שאם תשאלו אותנו מאיפה אנחנו, נענה בחזה נמתח מגאווה וחשיבות עצמית "מאירופה" כי "אשכנז" כבר לא קיימת, עשינו הסבה. עכשיו אנחנו מאירופה – אירופה של האיחוד, אירופה שבה "זה לא היה קורה". אימצנו את הרעיון הגאוגרפי הלועזי של הזהות שלנו על חשבון הרעיון התרבותי העברי שלה – זה שאנחנו טבענו. זה שהייתי רוצה לתבוע, כאן, חזרה.


(א חסיד אין אמסטרדם)

'האמסטרדם כליזמר בנד' קמו בשנת 96' יחד עם עוד כל מיני להקות כליזמר מערים אירופאיות כמו קרקוב, בודפסט וכדומה והם מהווים בשבילי, באופן אישי, את התחדשות המוזיקה האשכנזית, הניאו-כלזמרים. זה התחיל בלנגן מלודיות ומנגינות ולכתוב שירים על החיים בשטעטל של פעם ואפילו לשמור על הניחוח, אבל היהדות לא שרדה רק בגלל שהיא שמרה על ההיסטוריה שלה, אלא בגלל שהיא גם למדה ללכת יחד איתה קדימה. 'האמסטרדם כליזמר בנד' היו הלהקה הראשונה שגילתה לי שעדיין נשאר מעט מהעולם שהסבתות שלי באו ממנו, זה שאיננו עוד ולא מדברים עליו וכמו בלחישה אמרה לי – "אשכנז לא מתה". אבל לניגונים של אנשי הכליזמר, כמו היידיש של הסבתא שלי (ליטרלי) לא היה מקום אצל "היהודי החדש" – זה שהשיל את השטריימל, עזב את השטעטל ובקע מן הגולם להיות אירופאי ולמרות שהחייאת העברית הייתה יכולה להיות, ואפילו הייתה תקופה מסויימת, למערת עלי-באבא של תרבות יהודית, היא גם הדחיקה, הכחישה והשכיחה את תרבות אשכנז. רק פה ושם לפעמים מסתנן איזה "אוי ואבוי".


(ס'ברענט) – אוי ואבוי להקה בריטית המשלבת אלמנטים של כלזמר, מוזיקת לדינו, מוזיקה מזרח אירופית, אלקטרוניקה וג'אז.

10573255_827018950692124_558578114_o
(אוי ואבוי)

מלחמה היא כמו אש – היא מאכלת והמלחמה הזו גם הגיעה עד השורשים ולקחה כמעט הכל וכשאין לך שורשים אין לך גם למה לצמוח. בגיל 16 הייתי באושוויץ, בניסיון לחפש שורשים בעפר עד שמתמלאות הידיים. במקום לראות מה היה רואים מה כבר אין אבל אני נחוש לחדור דרך השכבות הארכאולוגיות של היסטוריית יהדות אשכנז, אני נחוש למצוא עוד דברים מלבד עצמות של אבל ואובדן.

ההתערות של יהודי אשכנז באוכלוסיות האירופאית והרוסית הולידו יהודים חדשים – עירוניים, משכילים ובקיאים במדע והגות וכמו בכל חברה, עם המדע וההגות באה הפוליטיקה. היהודים של אשכנז מהר מאוד היו גורם מתסיס בפוליטיקה אך העבר המהפכני קבור אי-שם עמוק בספרי ההיסטוריה. הגלות, בשבילם, לא הייתה המרחק מציון או העדר המקדש אלא המחשבה האנטי-הומניסטית שהגאולה אינה מעשה ידו של האדם ושגורלו להיגאל בעולם הזה אינו בידיו. כך ההשכלה והמאבק, ההתנגדות והצדק היו להם לגאולה והפכו לשזורים בתוך התרבות היהודית והעולם היהודי. זה שהוליד הגות וספרות של מהפכה וחתרנות: קארלס מארקס והקומוניזם, אמה גולדמן והאנרכיזם הפמיניסטי, מרטין בובר וכמובן תנועות העובדים הסוציאליסטיות ובראשן הבונד, שבסופו של דבר היוו את הבסיס להתנגדות והמאבק המזויין שהיו הגאולה כנגד האי-צדק הנאצי. עם ההתעוררות הפוליטית של רעיונות אוניברסלים על פני חיי בדלנות באה גם התעוררות מוזיקלית אוניברסלית יותר על פני המוזיקה המזוהה עם העליבות של השטעטל. פזמונים ומארשים מיליטנטים החליפו את הכינור והקלרינט המבכים וככה התפתחה תרבות מוזיקלית חדשה מאוד דיאלקטית – מוזיקה שמצד אחד שורשיה בשטעטל ומצד שני ענפיה במהפכה. ואך כל אלו לא היו עוד תוצר לוואי של התפתחות תרבותית אלא חלק מהמהות וההוייה של התרבות. זה מה שזה אמר להיות יהודי אשכנזי – התאגדות והתנגדות.


אין אלע גאסן – שיר אנרכיסטים יהודים ברוסיה הצארית שקורא לשביתות המוניות והפלת הצאר והאצולה הרוסית.

השיר ס'ברענט (העיירה בוערת) היה מאלו. כתב אותו המשורר היהודי-פולני מרדכי גֶבִּירְטִיג (בּרטיג) שנרצח בגטו ורשה ב-1942. השיר, שהיה להמנון הפרטיזנים היהודים של קרקוב הפך, באכזבה, משיר התנגדות של מי שנשבעו שלא יחבקו ידיים בלי הושיט עזרה לנכס של טקסי יום השואה – ערימת אבל גלותית ומכל שירי גבירטיג, אין פלא שדווקא זה ננצר. גבירטיג היה חבר המפלגה הסוציאליסטית דמוקרטית (לא קשור ורחוק שנות-אור ממה שנקרא כיום "סוציאל-דמוקרטיה") אשר הוקמה בהשפעת מפלגת הבונד, המפלגה הקומוניסטית ואנטי-ציונית ברוסיה ומאוחר יותר גם חברה אליה. מעטים יודעים את סיפור מקורותיו של השיר "העיירה בוערת" אך כעת אפשר לראות את האירוניה: המדינה הציונית מאמצת לחיקה – לתוך היכל הקודש של הממלכתיות – השואה, שיר שאת כותבו ושאר כתביו, לא בכדי בחרה להדיר.

אבל שוליים לא בהכרח אומר חוסר רלוונטיות, העולם לא השתנה על ידי אנשים ששמעו גלגל"צ. המהפכות הגדולות, שיהיו במוזיקה, במדע או בפוליטיקה, תמיד הגיעו ממי שהילכו בשוליים ושחו נגד הזרם. לכן אני לא יכול לומר שאני מאוכזב או עצוב על כך שתחיית המוזיקה היידית או הכליזמרית היא נישתית, להיפך, זה שיש מי שחווה היום את האותנטיות של התרבות הזו כשלו, היא מה שמחייה אותה. דווקא זה שיש מי שהחליט לקחת את זה מאיפה שקודמיו הפסיקו, מי שלקח על עצמו את ההמשכיות, לא רק של המוזיקה אלא גם של הרוח, זה מה שמחייה את העולם היידי – זה שיש מי שלקח על עצמו את המהפכה.


(דניאל כהאן – ארבעטלוזע מארש)

לכן לא מפתיע שהכליזמר, כמוזיקה של תרבות בדלנית, ושירי ההתנגדות היידים, כמוזיקה חתרנית ואנטי-קונצנזיאלית, מצאו עצמן מתחברות עם שאר סגנונות השוליים כמו ה-Pאנק וצורותיו או אפילו כנישה בתוך הרוק. אבל ההיבט אולי הכי אותנטי המשתקף מהתחייה היהודית הזו הוא אולי גם העתיק ביותר, זה שהפך לסטיגמה שדבק ביהודי אירופה מאז תחילת הגלות – הנדודים. כאילו שעם הגלות נאספו בתרבות היהודית ניגונים מכל המקומות בהם עברו: מתחילת המסע בלבנט דרך הרי הקווקז והמפגש עם צועני הבלקן – כל אלו היו להתהוות היהדות העשירה שהשתקעה ופרחה באשכנז. אלו כל גווני ההיסטוריה התרבותית האשכנזית, הם יומן המסע. אך הנדודים היו בעיקר קללה ליהודים, הם הביאו איתם עוינות, ניכור ואלימות בכל מקום אליו הגיעו, מה שהביא לעוד עוינות, ניכור ואלימות ועוד נדידה, עוד פליטות והרגשת תלישות מתמדת. בלי בית ובלי שורשים. אתוס הנדודים והתלישות טבוע כה עמוק בזהות האשכנזית שגם התחדשות רוחנית-תרבותית של המוזיקה עדיין לא תוכל להתחמק מהכתם הקטן של הבושה שכמו מוסתר בחלק הפנימי של הבגד ומזכיר תמיד מה זה להיות עלה לכל הרוחות.

http://www.youtube.com/watch?v=RzmlGz8hmaY
(כלזמטיקס – עולם עכור)

הכליזמטיקס הם אחת מלהקות הניאו-כלזמר המובילות שהחלו דרכן בהתחדשות היידית של שנות ה-90 שהתקיימה בעיקר בארה"ב ומעט גם באירופה. הם חידשו שירים ישנים ביידיש, כתבו משלהם ביידיש ואנגלית, הקליטו עם חווה אלברשטיין אלבום ביידיש ואף הופיעו בפסטיבל למוזיקה מקודשת בירושלים השנה ותמיד נעים בשיריהם על הקו שמפריד בין מוזיקת הגלות למוזיקת ההתחדשות ומשלבים את שתיהן לכדי יהדות אחת. אך הנדידה הכי מעניינת של מוזיקת הכלזמר היא דווקא למחוזות היותר נישתיים מה שמצד אחד מפתיע אך מצד שני ובמחשבה חוזרת, טבעי ואף כמעט צפוי. הכליזמר היא מוזיקה המורכבת מנדודים, היא משלבת בה סיפור ארוך של מסע מהבלנט ועד אשכנז וככזו, רוחה ממשיכה לנדוד. לכן כשהקלרינטיסטית היידה ביורג יוהנסדוטיר התאהבה במוזיקת הכליזמר והחליטה שלא נכון שהיא תהיה כמו מוצג מוזיאוני היא צרפה אליה אחד אחד מוזיקאים שונים במטרה להחיות ולהמשיך את תרבות הכליזמר שאומרת שילוב אותנטי של תרבויות מוזיקליות שונות ולא בכדי נקראת הלהקה כליזמר כאוס.


(כלזמר כאוס)

עם כל הנדידה הזו, בסוף היה הכרחי שיקום איזה יידישע- נאַווענאַדניק ויכתוב על היציאה מרצון לנדודים. וזאת כדי לומר ש"גולם" היא באמת להקת כליזמר-רוק מדהימה עם רקורד מרשים גם של הלהקה וגם לחברים שלה בנפרד. אנט איזיקל-קוגן, הזמרת, אקורדיאוניסטית והפסנטרנית של הלהקה היא עוד סיפור של מי שהתאהבה במוזיקת הכלזמר מתוך מפגש מקרי. היא בכלל בלשנית והיא החלה ללמוד אקורדיאון כדי לנגן מנגינות רוסיות ואוקראיניות אבל אז נתקלה במוזיקת הכליזמר, גילתה והתאהבה ביידישקייט. הלהקה, על כל חבריה, מרשימה ומעניינת גם בכך שהם שרים בשפות אותנטיות למוזיקה: הרוסית, אוקראינית ויידיש וגם בהרכב הנגנים שמגיעים מעולמות מוזיקת העם והמוזיקה החסידית אבל גם מסצינת הג'אז הניו-יורקית, מה שהופך את הלהקה למעין וודי אלן של סצינת הניאו-כליזמר רק בלי תסביך האדיפוס והרחמים העצמיים ועם פאנץ'. להקה שכאמור, בחרה בנדודים בין הז'אנרים שזה, קצת, כמו לשיר את כל התלונות שיש לך על נסיעת רכבת במחלקה השלישית שעליה עלית, אולי מעט שיכור, איזה ערב אחד כדי לחצות את המדינה האחרונה של מזרח אירופה.


(רכבת חוצה-אוקראינה)

התרבות היהודית של אשכנז צמחה מחדש, כמו עוף החול, מתוך אפרהּ ודמהּ בהם נקברה. אבל אני, בתור דור שלישי לניצולי שואה יודע שמה שחזר משם, כמו מי שחזר משם, לא שלם והמסע אחר השורשים, בשבילי, לעולם לא פוסק. מי שלא היה שם היה רוצה לדעת אבל מי שהיה שם היה רוצה שלא. אך מהיסטוריה כה גדולה לא קל להתחמק ולמרות הביוש וההשתקה שעשתה לניצולי השואה מדינת ישראל מיד לאחר המלחמה, היו גם מי שלא היו מוכנים לשכוח וקמו לצורות שונות של נקמה, צדק והתמודדות ולצד דמויות כמו שמעון ויזנטל ואבא אבן, יהיו שיטותיהם אשר יהיו, אני חושב שראוי לציין בהקשר שלנו את אסתר בז'ראנו. בז'ראנו ניגנה אקורדיון בתזמורת הנשים של אושוויץ, שרדה את המלחמה, הגיעה לפלסטינה ב-1945 שהפכה ישראל ב-1948 ובסופו של דבר חזרה, בשנות ה-80, להמבורג עם ילדיה שם הקימה להקת שירי התנגדות ופרטיזנים ושירים אנטי-פשיסטים. בז'ראנו גם פעילה בולטת בתחומים שונים בתחום המאבק בגזענות, אנטישמיות ופאשיזם, היא יושבת ראש מועצת אושוויץ הבינ"ל, ואפילו זכתה על כך למדליות רבות מטעם המדינה הגרמנית. אך אולי ההיבט המעניין ביותר של בז'ראנו הוא שיתוף הפעולה שלה עם צמד ההיפ-הופ הגרמני "מיקרופון מאפיה". אנטיפה (אנטי-פשיזם) הוא המסר, היפ-הופ משולב בשירי התנגדות מהגטו הוא הסגנון, שני גרמנים צעירים ויהודיה גרמניה אחת, בת 90, ניצולת רצח עם שחזרה למולדתה אחריו הם הסמל האולטימטיבי לכך שהתנגדות ומוזיקה הם אופנים של חיבור אנושי שאולי אפשר לטשטש בעזרת קונספטים כמו דת ולאום ועוד רבים אחרים אך לעולם לא לשבור, לעולם לא למחוק ומה שאסור לנו לשכוח הוא דווקא זה.

http://www.youtube.com/watch?v=VqgMkiq5b40
(אסתר בז'ראנו)

הפלייליסט המלא כולל הדברים שלא נכנסו לפוסט:

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0