גם אני, כמו רבים מרחבי העולם, חגגתי יומולדת 74 לאחד מאייקוני המוזיקה הגדולים שהלכו על הכוכב שלנו. ג'ון לנון שמו, ולמרות שנרצח כשהוא רק בן 40, הבחור שלנו הספיק לא מעט דברים בחייו הקצרים. 13 אלבומי אולפן עם הביטלס, 11 אלבומי סולו, אין-ספור פרוייקטים, הופעות ושיתופי פעולה ואשה רעה אחת. 40 שנים של פעילות שישארו לנצח.
לסכם קריירה שלמה בפוסט אחד זה על סף הבלתי אפשרי, אז "נאלצתי" לבחור רגע מסוים, שלב בחייו שנשאר לעד, אלבום ששמו הפך להמנון שלום גלובלי, אלבום אישי וחסר רסן, אלבום חשוב – Imagine שמו וזה סיפורו (או לפחות חלק ממנו).
עוד לפני שמהמחט יורדתכונן התקליטורים נסגרהעברת הקסטה אחורה עם עיפרון, כשרק עטיפת האלבום נפתחת אנחנו נתקלים בתמונה משונה משהו, ג'ון מחזיק באוזני חזיר. WTF ג'ון? אז ככה – במאי 1971 הוציא פול מקרטני את אלבום הסולו השני שלו "Ram" ובו הוא נראה על עטיפת האלבום אוחז איל בקרניו ובנוסף "מעז" להתייחס לג'ון לנון ויוקו אונו יימח שמה בשיר "Too Many People"(You took your lucky break and broke it in two.). ואם זה לא מספיק, אז בחוברת האלבום, ליד תמונה של פול ומשפחתו, מצולמת תמונה שמראה, ובכן, שתי חיפושיות במשגל סוער. מה עשה לנון בעידוד בת זוגתו? הצטלם כשהוא אוחז באוזני חזיר, רק שזו לא התמונה שעיטרה את העטיפה אלא נחה בשקט בסוף החוברת, והשתווה למקרטני בכך שכתב את "How Do You Sleep" שאליו נגיע עוד מעט.
גם מוזיקה יש באלבום הזה. עשרה שירים מגוונים שמרכיבים נוף משתנה של אותה חיפושית לשעבר. אלבום שנפתח בשיר שנושא את כותרתו – Imagine – שבתכלס, כל כך הרבה נכתב עליו שכל המוסיף גורע. אסכם אותו כהמנון האולטימטיבי של טוב, שלום ואהבה שילווה אותי לנצח (כן, למרות שלנון לא היה טלית שכולה תכלת). ישר אחריו מגיע "Crippled Inside" שנשמע בהתחלה כשיר שמח למדי, עד שמקשיבים למילים. מילים שמדברות על מסיכות של אנשים, צביעות, חברה שופטת ואפילו גזענים. מכלול אנשים שעסוקים בלחייך ולשקר אבל לעולם לא יוכלו להסתיר את הנכות הפנימית שלהם, לא משנה כמה חזק ינסו. וככה הרגיש לנון באותה תקופה לגבי רבים וטובים ממכריו – הצקות חוזרות ונשנות לגבי בחירת ליבו, הסמים שרק ערערו יותר את הביטחון העצמי והוסיפו פרנויות שגרמו לו לראות את הסביבה בעין הרבה יותר עקומה, והכל יצא החוצה בצורה הכי יפה – דרך המוזיקה.
אפשר לגמרי להגיד שגדלתי על ברכי הביטלס. לא היתה לי ברירה, הם התנגנו 724 בבית ואני נשאבתי. המוזיקה שלהם חינכה אותי, האמנתי להם. והאמנתי שכל מה שאתה צריך זו אהבה, האמנתי שכאן שם ובכל העולם, ורעיתי בשדות תותים תחת השפעה בהשראתם. ולאט לאט האמנתי שככה גם צריך לאהוב, לפי המילים שהם כותבים. ג'ון לנון בקריירת הסולו שלו לא השתנה. כועס ופגוע ככל שיהיה, ברגע שהוא התיישב לכתוב שיר אהבה זה היה פשוט נכון, תמיד לתת את הבפנים שלו. לא זכיתי לפגוש את לנון, אבל אני מכיר אותו כל חיי. כמו שמכירים חבר ילדות. ואחת הסיבות לזה טמונה בשירים כמו "Jealous Guy" ו-"Oh My Love"
וכמובן יש את הפוליטיקה. נושא שהעסיק את לנון רבות, גרם לו להיות נרדף ע"י ה-FBI, ובקושי רב לקבל ויזה לארצות הברית. ג'ון "אנטי-ממסדי" לנון נותן אותותיו גם פה כששר, בדיוק באמצע האלבום, על חוסר הרצון בלהיות חייל של הצבא וחייל של הממסד בשיר איטי שגורם למוזיקה ולמילים לחלחל פנימה בעדינות כבדה, "I Don't Want to Be a Soldier, Mama" שמו, וישר אחריו מגיע שיר שנכתב בכלל ב-1969 אבל קיבל את הבמה שנתיים לאחר מכן. ב-"Gimme Some Truth" לנון עצבני ובועט בכולם בחיפוש אחרי האמת, דבר שלא היה מובן מאליו, לא אז ולא היום. האמת שמאחורי מלחמת ויאטנם בעיקר, והפוליטיקה הפנימית שמגיעה עם כל מלחמה, אבל גם על עיתונאים שקרנים שמסלפים את האמת, ושובניסטים עלובים כבונוס. כזה הוא לנון, אחד שמשתדל לא לקפח אף אחד. וכמובן שאי אפשר לשכוח את כניסת הגיטרה של ג'ורג' האריסון ת.נ.צ.ב.ה, מה שבהחלט הופך את השיר הזה להרבה יותר עוצמתי.
זוכרים שהבטחתי שאחזור ל-"How Do You Sleep"? אז הנה אני מקיים. שיר שהוקדש כולו לפול מקרטני, למרות שלנון טען מאוחר יותר כי חלקים נכבדים מהשיר מכוונים בעצם אל עצמו (אל תעבוד עלינו ג'ון). לנון פותח פה המון קלפים ומתחיל עם מותו של מקרטני, קונספירציה שמספרת שפול מת בתאונת דרכים ב-66 והוחלף ע"י מתחזה שזכה בתחרות כשרונות צעירים כאיש הדומה ביותר לפול מקרטני (קוטנר בתכנית למיטבי לכת) כשהוא שר על כל "הפריקים" שצדקו שאמרו שפול מת, פתיחה לא רעה בשביל כל הזעם שעוד יגיע. לנון ממשיך ותוקף גם את הצד המוזיקלי של מקרטני בטענה שהדבר הטוב היחיד שיצא ממנו היה ""yesterday ומסיים עם משחק מילים שמלגלג על שיר של פול שנקרא "Another Day". לאחר כל כך הרבה שנים ביחד ובאינטיסיביות חייבת להגיע נקודת השבר, והשיר הזה הוא אותו שבר. לנון לא עוצר, וטוען שהמוזיקה של מקרטני משמשת כמוזיקת רקע, מוזיקת מעליות, לאוזניו, ולא משנה כמה שפול נראה טוב ויכול להסתתר מאחורי פנים יפות, בסופו של יום כולם יכירו את פרצופו האמיתי. אחחחח לנון לנון… אוהב אותך אבל לא הייתי מתעסק איתך.
החזקתם מעמד עד עכשיו? יופי. תהיו חזקים, כמעט סיימנו. את האלבום סוגרים שני שירים שהאחרון מביניהם הוא שיר על יוקו, אז עליו אדלג ברשותכם. "How?" מציג ג'ון לנון קלאסי. לנון המבולבל והביישן, הילד הקטן שלא קיבל מספיק אהבה, ג'ון החלש. חשוף לאוזני כולם הוא שוב מצליח לפגוע בעצבים הכי חשופים. עצבים ששמורים רק לג'ון.
אז מזל טוב ג'ון וינסטון אונו לנון, ותודה על כל מה שהשארת אחריך.
המוזיקה תחיה לנצח,
אתה תחיה לנצח.
COMMENTS