"לפעמים רחוק זו רק אשליה אופטית"- ציפי פישר על גל הפסטיבלים האתניים של התקופה האחרונה

בשביל מי שמתעניין במוזיקה מסורתית לא מערבית, התקופה האחרונה בירושלים מוצפת באפשרויות להאזנה למוזיקה מיוחדת במידה שזה כבר מבלבל. בטווח זמן של שלושה חודשים מתקיימים אחד אחרי השני שלושה פסטיבלים (שניים מתוכם בינלאומיים) של מוזיקה אתנית: 'פסטיבל המוזיקה המקודשת' שהוא חלק מעונת התרבות הירושלמית (עליה גם כתב נדב נדלר), 'פסטיבל הפיוט' בבית אבי חי ו-'פסטיבל העוד' בבית הקונפדרציה שהוא הוותיק מבין שלושתם. עם שפע כזה של מוזיקה דתית בעיקרה, יש לקוות שאפילו עיר סופר קדושה כמו ירושלים נהיית אפילו עוד יותר רוחנית.

בחרתי ללכת לשתי הופעות (עד כה) שמעניין להשוות מן המשותף והשונה ביניהם. הראשונה הייתה הופעתם של ההרכב המרוקאי 'שבאב אל אנדלוס' בתוספת הפייטן הרב חיים לוק + 'אנסמבל הפיוט של בית צבי' ותום כהן, מנצח 'האנדלוסית אשקלון' במגדל דוד, והשנייה הייתה הופעה של אייל סעיד מאני ו-'אנסמבל מכילתא' בבית אבי חי. ההופעה של שבאב אל אנדלוס נחלקה לשניים: בחצי הראשון הם הופיעו לבד עם שני קטעים מתוך נובות מרוקאיות (בעלי תוכן דתי מוסלמי) ועוד שני קטעים עממיים/פופולריים ("שעבי" ), ובשני הצטרפו אליהם האורחים הישראלים לשירת פיוטים מרוקאים יהודיים. לעומת זאת ההופעה של מאני ומכילתא (שהופיעו בהרכב מצומצם של 4 נגנים נוספים) הייתה מורכבת משני קטעים שארכו מעל חצי שעה כל אחד של סולמות פרסיים, שבאמצע שלהם פרופסור חביבה פדיה סיפקה תרגום לעברית של השירה הפרסית המושרת. לי כמאזינה שאינה מתמצאת בחומר, המוזיקה המרוקאית יותר נגישה. זאת כנראה בעקבות חשיפה מרובה יותר אליה (למרות שפעם ראיתי שייח' טורקי במופע שירה סופית, שקרובה לזו הפרסית) וגם הזיקה של המוזיקה האנדלוסית למסורות ערביות וספרדיות, מה עוד שאני מבינה קצת ערבית ואילו ההבנה שלי בפרסית היא אפסית מן הסתם. יתרה מכך, תום כהן קריין את המופע של שבאב אל אנדלוס והוסיף הסברים על הנובות ומשמעותן- כמו למשל שיש 24 נובות לכל שעה ביום (ולכל נובה לוקח ארבע שעות לביצוע במלואו!) – דבר שהיה לי חסר מאוד בהופעה של מאני ומכילתא, מכיוון שהמימד המילולי הוסבר אבל לא המוזיקלי.

אז מכנה משותף אחד להופעות היא העובדה שבשניהם נוגנה מוזיקה מסורתית בצורה הטהורה והכי פשוטה שלה. לא תמצאו פה נגיעות של ג'אז, ערבוב של מסורות מעמים שונים או תקופות שונות. המוזיקה לרוב מנוגנת באוניסון, ללא הרמוניות או משחקים- הכי אולדסקול שיש. אמנם בשני ההרכבים בצבצו כלים מערביים- לשבאב אל אנדלוס יש צ'לן, ולמכילתא יש נגן באס חשמלי- אבל הנגיעות המודרניות היו יחסית עדינות וכמעט בלתי מורגשות. הרפרטוארים הקלאסיים – הן המרוקני והן הפרסי- הינם תובעניים ודורשים האזנה אינטנסיבית ומרוכזת, ואני מודעה שלפעמים תשומת הלב שלי טיפה נדדה. הרגשתי במיוחד במקרה של המוזיקה הפרסית שהיא בעלת הרבה ניואנסים ומורכבות שלא הצלחתי לחלוטין לקלוט, ומצאתי לאחר ההופעה את ההסבר הזה שאישש את תחושתי שרק נגעתי בקצה הקרחון. בכל מקרה, לגבי שתי הלהקות מדובר בביצועים מהרמה הראשונה.

הבדל בולט בין ההופעות קשור להשתתפות הקהל. כששבאב אל אנדלוס הגיעו לשירים העממיים, חלק גדול מן הקהל שהיה מורכב מיהודים ממוצא מרוקאי (ממש מפתיע…) הצטרף ושר יחד איתם, בליווי מחיאות כפיים קצביות וקצת קולולו וריקודים. ההשתתפות המשיכה גם לחצי השני של ההופעה בעידודו של הרב לוק, שבשלב מסוים ארגן שירה בציבור. אני מאמינה שגם בהופעה בבית אבי חי נכחו דוברי פרסית (הם צעקו לו מילות עידוד בפרסית) אבל בגלל האופי היותר קלאסי של המופע והמיקום באולם בפנים, רק בחלקים קצרים היו מחיאות כפיים קצובות.

המכנה המשותף השני בלט כשמשווים את החלק השני של ההופעה במגדל דוד לזו בבית אבי חי, וזה הנושא של דיאלוג בין דתי בין היהדות לאיסלאם. הציפייה שלי כאשר ר' חיים לוק ואנסמבל בית צבי עלו לבמה היא ששבאב אל אנדלוס יתפקדו כלהקה מלווה לפייטנים היהודים ותו לא, אבל פה שניהם בחרו להפתיע. מה שקרה בפועל היה שהם המשיכו את המגמה מהחלק הראשון של המופע- שבו הפייטן אומר שורה וחברי האנסמבל הכלי חוזרים עליו בשירה. כלומר לוק שר קטע בעברית/לדינו, ושבאב אל אנדלוס חזרו עליו יחד איתו בערבית. מה שהתממש על הבמה היה דיאלוג רב לשוני מרגש, שכמעט בלתי אפשרי להאמין שהתרחש. הרב לוק הדגיש בדבריו במהלך המופע את גודל המעמד – שאין זה משנה השפה בה אנו פונים לאל כשמשמעותן של המילים זהה, ושהוא כל כך מעריך את החלטת שבאב אל אנדלוס להגיע לארץ ברגע ששמעו על הפסקת האש ולא לבטל את המופע, החלטה שאינה מובנת מאליה.

בהופעה השנייה הדיאלוג היה קצת יותר מורכב, מכיוון שהוא חלק מסיפור חייו של מאני שגדל כמוסלמי סופי ובחר בזהות יהודית, שניות אשר נמצאת כבר בשם שלו: הוא גם אייל וגם סעיד. המהלך שמאני מציע הוא מעגלי- יציאה מהאסלאם לכיוון היהדות תוך דחייה שלה, ואז חזרה מסוימת שוב לכיוון האסלאם, תוך ניסיון להכיל את התרבות האסלאמית במסגרת חדשה של מסורת יהודית. אי אפשר להכחיש שביצוע כמו זה של מאני בתור אדם שצמח מתוך תרבות זרה הוא אותנטי בצורה שקשה למוזיקאי יליד ישראל שנולד יהודי להתחרות איתה. במילות אחד משיריו הוא אומר משהו כמו "אני בורח ממך אליך, עוזב את האסלאם ומגלה אותך מחדש ביהדות". כלומר מהלך חייו של מאני –מאדם מאמין לחילוני ואז שוב מאמין- הופך לחלק הוליסטי מהמוזיקה שלו, חלק מדיאלוג פרטי שהוא מנהל מול האל שהוא גם דיאלוג בין תרבותי ובין דתי. אותה תנועה מעלית היא גם מאוד אופיינית להלך הרוח המיסטי שהחומרים של מאני משרים- חומרים שעוסקים בתנועה והמתח שנובעים בו זמנית מדחייה ומשיכה, מחבירה ושבירה. השילוב של שירה סופית קלאסית עם שירת קודש פרטית של מאני (פרופסור פדיה הרחיבה אודות השירה בהרצאה שפספסתי קודם לכן) הוא מהלך רדיקלי למדי מבחינה דתית, שהזכיר לי קצת את הדיאלוג שהתרחש על הבמה כשג'ף באקלי ביקש מאלים קאסימוב להצטרף אליו בשירת קאוולי. עבור מישהי שלא הולכת לבקר באיראן בזמן הקרוב, רוב הסיכויים שזה הדבר הכי קרוב לדבר האמיתי בביצוע חי שאגיע אליו.

דבר קטן שהטריד אותי היא המחשבה שעלתה בראשי- אם הדיאלוג הבין דתי הזה היה יכול להתממש עם נוכחות של מוזיקאיות נשים, אשר בשתי ההופעות לא היו נוכחות כלל. האם האופי הדתי המסורתי של ההופעות מדיר נשים מהאפשרות לקחת חלק בדו-שיח המוזיקלי המרתק הזה? אבל אם נניח לנושא המציק הזה, בסופו של דבר התחושה בסיום שתי ההופעות הייתה זהה: תחושה של שמחה והתעלות, של ניפוץ פרדיגמות ודעות קדומות. במופעים כאלה אנו חווים בניגוד לתפיסה המקובלת, שהמרחק הרב בין היהדות לאסלאם אינו מרחק שאינו ניתן לגישור, ושרב המשותף מהמפריד. שלפעמים זה רק עניין של תפיסה סובייקטיבית ולא משהו קבוע שלא ניתן לשינוי, שמה שאנחנו חושבים שהן נקודות או שני קצוות של קו ישר הם למעשה שתי נקודות שהן חלק ממעגל. עבור אנשים נדירים כמו הרב חיים לוק ואייל סעיד מאני, האמונה הדתית הופכת את המרחק לאשליה אופטית בלבד, מכיוון שעבורם אהבת האל לברואיו וברואיו לו הינה דבר כל כך מכיל ושלם, שבפרספקטיבה זו ההבדלים בין אנשים הופכים לקטנוניים וחסרי חשיבות.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0