Homeהיום לפני

"קלוז אפ רצחני קצת מעורער"- ציפי פישר חוגגת 40 ל-"Fear" של ג'ון קייל

כשזה מגיע לג'ון קייל אני משוחדת מראש, והיכולת שלי להישאר אובייקטיבית קצת מתערערת, כי הוא אחד האמנים הכי אהובים עלי ביקום. אבל גם מי שהוא לא סופר מעריץ של קייל ייאלץ להודות ששנות ה-70 היו שנים של שיא בקריירת הסולו שלו, שהתאפיינו בפוריות יוצאת דופן ובשיתופי פעולה מקוריים. רק להדגמה: בין 1970 ל-1975 הוציא קייל שבעה אלבומי סולו (ואלבום הופעות אחד עם נבחרת החלומות של ניקו, בריאן אינו, קווין איירס ורוברט וואייט) שמתוכם יצאו חלק מהשירים הכי מוכרים שלו: "Close Watch" ,"Guts" ,"A Child's Christmas Carol"…

לפיכך, "Fear", שיצא בדיוק לפני ארבעים שנה ב- 1974, הוא חלק מרצף של פרץ יצירתי ואמנותי יוצא דופן, בר השוואה לתקופות הזוהר שחלה בו זמנית אצל מוזיקאים בני זמנו (וגם שותפיו של קייל בחלק מהזמן) כמו דייויד בואי, בריאן אינו, לו ריד, רוברט וואייט או רוברט פריפ.

Taylor_Peters_John_Cale__header__

אחרי שני אלבומים שהתעסקו בגישור בין העולם מתוכו קייל הגיע, עולם המוזיקה הקלאסית, לעולם המוזיקה הפופולרית אילו הוא עבר, קייל הגיע לנקודה בה הוא היה מוכן לחזור לסאונד הרזה והבסיסי יחסית שמושפע מפאנק או רוק של שנות ה-50. ההבדל כבר ניכר בעטיפת האלבום: בעוד ב- "Paris 1919" המופתי שיצא שנה קודם לכך הוא יושב נינוח, לבוש חליפה לבנה על רקע שמנת, הצילום ל-"Fear" נראה כאילו הוא צולם עבור כרזת פרומו של סרט אימה, בצילום שחור לבן בו קייל מונצח בקלוז אפ רצחני קצת מעורער. ב-"Fear" קייל מרשה לעצמו קצת להשתטות, לנסות דברים חדשים וגם קצת לכייף. האמת היא שכשיש לך להקה מלווה שמורכבת מרוב "רוקסי מיוזיק", זה לא כאילו אתה יכול לצאת באמת רע (יש רק שיר אחד באלבום שאני ממש לא אוהבת- ברקודה. אבל מפצים עליו בי סיידס מדהימים כמו סילוויה סייד).

אז בפרספקטיבה של כמעט חצי מאה אחרי, האם "Fear" מחזיק מעמד? התשובה היא בביצוע לאחד השירים מתוכו אותו ראיתי בבארבי לפני שלוש שנים. באופן כללי אפשר להגיד שקייל הגיע במצב רוח לא מחייב, והופיע כאילו הוא רק לוקח הפסקה מהחופשה שהוא עורך על חוף הים. אבל קייל חורך פה את הרחבה עם "Gun" (עד דקה 6:30 בערך) ומראה למוזיקאים המלווים שעוד לא נולדו ב-74 מאיפה הדג משתין. אז כמו שקייל לא באמת "הזדקן בכבוד", כך בעיני גם רוב השירים מאותה תקופה- עוד לא נס ליחם, ויש להם עדיין חיוניות ומרץ.

אבל אל תחשבו שקייל היה במצב רוח רוקיסטי נטו כשיצר את "Fear". גם פה ישנן בלדות פסנתר וגיטרה נהדרות, שמראות שקייל יכול לקחת מאלמנטים שהיום נחשבים כבר כקלישאות רוק ולעשות מהן מטעמים, כמו השיר הזה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=-HCn2DM6Hzc]

אז "Fear" הוא אלבום קצת קופצני במכוון, אשר בניגוד לאלבום הקודם של קייל אינו מתיימר להיות יצירת מופת אחידה ומגובשת. חוסר האחידות מתבטא בשנוי בין שיר אחד למשנהו, ולפעמים בשיר אחד הוא יכול לעבור מנעימה עדינה לטירוף מוחלט, כמו שקורה בשיר הפותח את האלבום שעל שמו הוא גם קרוי. השירים האגרסיביים יותר עוסקים בתמות של אלימות ופרנויה, וראוי לציין שהמילים שלהן נשמעות רלבנטיות וחריפות עד היום- כאשר אתה מביט בעולם דרך כוונת של רובה, העולם מן הסתם הופך לאויב שלך והפחד לחבר הכי טוב לך.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=8iAAe_7_HOw]

גם לשיר בלתי מזיק יחסית מבחינה מוזיקלית קייל מגניב מילים סרקסטיות וציניות, כאשר הוא מתאר את החברה המודרנית כאוניית שוטים השטה לאבדון. (אני מביאה לכם את גירסת הלייב רק בשביל הסיפור הקטן והמשעשע שמלווה אותו).

אסגור את הסקירה הזו בשיר שכבר הרבה זמן אהוב עלי, בו קייל מעלה את זכרה של עיירה אמריקנית מנומנמת לפני שהם הרגו את כל הבאפלו. אני חושבת שהעיבוד הכלי של השיר קצת מזכיר את התזמורים להם היה אחראי באלבומו של ניק דרייק (Bryter Lyter), עליו הוא עבד כמה שנים קודם לכן. לעומת העוקצנות והתזזיתיות של השירים ה"פנקיסטיים", נסיים ברוח נוסטלגית חמימה שמדגימה את הצד הרך יותר של ג'ון קייל, בניגוד לאלבום עצמו שדווקא סוגר בשיר"Momamma Scuba" שנשמע ממש כמו חזרה גנרלית לגרסת הקאבר המשוגעת של "Heartbreak Hotel" שייצא שנה לאחר מכן.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=BR4-spaE1AQ]

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0