Homeקולומבוס

״גיליתי שמש״- נדב נדלר על "בעברית" של רות דולורס וייס

ruthfield-lores

הרומן שלי עם רות דולורוס וייס התחיל בהדרגה. לאורך מספר שנים יצא לי לשמוע פה ושם שיר של רות, בעיקר דרך קול הקמפוס או בקולומבוס וכל פעם הוקסמתי מחדש. היה לי ברור שמדובר ביוצרת יוצאת דופן בנוף הישראלי, כזו ששווה להכיר לעומק. לאחרונה, לאחר שעלה בקולומבוס השיר החדש של רות ״לזכור״ החלטתי שהגיע הזמן. התחלתי עם האלבום ״בעברית״ שיצא ב-2008 ומאז אני לא מפסיק לשמוע אותו. בדיעבד הסתבר כי קפצתי ישר למים עמוקים בלי מצופים. טבעתי בהסכמה מלאה.

מדובר באלבום כבד, בועט וצורם, לא קל לשמיעה בכלל. לאחר האזנות מועטות בלבד, החריקות והשריטות הפכו באוזני לצלילים ענוגים ומרגשים עד כדי צמרמורת. ככל שהוא יותר צורם כך הוא יותר יפה בעיני. אני מוכרח לומר שלא שמעתי יצירה כה שלמה ומורכבת מאז אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אני רק יכול לדמיין את כיוון ההתפתחות של אביתר במידה והיה ממשיך לחקור את הסגנון המיוחד שגילה באלבומו הראשון. ברם, הוא פנה לכיוון אחר לגמרי, הרבה פחות מרגש ודי בנאלי לטעמי (״על טעם וריח״). הייתי מהמר שאם היה מפתח את הקו של אלבום הבכורה, לבטח היינו זוכים באלבומים ברמת הפקה דומה לזו של ״בעברית״, כמובן בצבע ובחתימה אישית שלו.

החיבור האינטימי של רות עם הפסנתר וההגשה של השירים מזכירה לי שמוסיקה בעברית יכולה להיות אמנות. אותה אמנות שהתחילו מתי כספי, חווה אלברשטיין, שלמה גרוניך ודוגמתם, אשר הלחינו וניגנו שירי משוררים מתוך אהבה למילה הכתובה. הם עשו זאת בכשרון נדיר שגרם לך להתאהב בשירה. עם הזמן שירי משוררים הפכו כבדים מדי לקהל הישראלי, תופעה טבעית וברורה אך די מצערת, שהביאה את גרוניך שנים קדימה לכתוב את הלהיט ״כולם רוצים שירים פשוטים״. באופן אירוני השיר הכניס אותו למצעד הפזמונים ברדיו ובחזרה לתודעת הקהל. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב מוסיקה ישראלית וגדלתי על לא מעט אמנים פורצי דרך, אולם נדיר להתקל באמנים ששרים בעברית ולוקחים את המוסיקה מעבר למבנה של בית- פזמון, בית- פזמון.

רות היא יצור כלאיים הנולד מתוך מסורת של אהבה לשירה ופסנתר, רק שאין היא שרה על ארץ ישראל היפה (למשל בשיר ״באר שבע״ ו-״אשקלון״), אלא על מציאות פנימית מורבידית המאיימת להשבית את עולמה. בדרכה היא אספה לא מעט השפעות וסגנונות אמנם קשה ׳לשים את היד׳ על השפעה אחת ברורה, וטוב שכך. הטקסטים והלחנים באלבום כולם נכתבו והולחנו על ידי רות, פרט לקטע מספר "קהלת" ושתי גרסאות כיסוי; "משירי ארץ אהבתי" למילים של לאה גולדברג ולחן של דפנה אילת, ו"היה נא טוב אלי" למילים של רחל ולחן של סשה ארגוב. דולורס וייס אחראית גם על העיבוד וההפקה המוסיקלית של האלבום יחד עם יהוא ירון ואופיר ונדר.

האלבום לוקח את השומע למסע שיש לו התחלה וסוף אבל לא תמיד ברור עד כמה עמוק תוכל לשייט בכל אחד מקצוותיו (הדבר תלוי באומץ ליבו של השומע). שני הקצוות מזמינים אותך לטבוע יחד עם רות עוד לפני שהספקת להביע את דעתך בנושא. אפשר לגלות שמש מחדש בשיר הפותח את האלבום- ״גיליתי שמש״, לגרש את החושך הפנימי ובו זמנית לחבק אותו על שהינו הפוך במהותו מהאור (בלי נגיעה בקטבים לא נצליח למצוא את האמצע). בקולות עדינים וליטופי פסנתר רות מכניסה את השומע לעולם שכולו טוב ורע, ואין האחד טוב מהאחר.

בקטע השני ״באר שבע״ רות שרה על "כל הקוצים היפים וציפורני הטרף״ המלווים את השומע לאורך כל האלבום. הדקירות בבשר החי הופכות לפינוק שמיימי שאתה מצפה לו, סוג של מזוכיזם נפשי שמבקש עוד ועוד צלילים. העיבוד הקרקסי וההזוי תואם את המילים הבלתי מתפשרות וביחד הם לוקחים אותך לטריפ אפוקליפטי בחולות המדבר החמים, אולי של באר שבע, אולי של מקום אחר בעולם.

[youtube=http://youtu.be/olqCPg_zUhQ]

״כל הקוצים היפים וציפורי הטרף ליוו אותי
שוב
אני בדרך
אל עיר תחת הילה אדומה

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף
חוט של רעב נמתח בינם לאדמה
וגם אני נקשרת
שבע בארות וצמא

העיר הזאת מכתיבה חוק יובש ישן שאני מטביעה
בנחשול של דופק והזיות שקופות
נחשול של דופק ורצונות בלי שם

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף ליוו אותי
שוב״

ממשיכים בגרסת הכיסוי היפה ביותר ששמעתי בשנים האחרונות לשיר ״משירי ארץ אהבתי״ המזוהה עם חווה אלברשטיין. הבעיטות לבטן ממשיכות גם כאן ומגיעות לפיק של הבעה ועוצמה. השירה של רות הולכת ונסדקת יותר ויותר לאורך השיר עד כדי שבירה טוטאלית בסיומו. אני ממליץ לכם להאזין לשיר שוב ושוב, ורק לאחר שהתחלתם להרגיש שובע קל, הקשיבו לגרסה המקורית של חווה. זוהי משימה מאתגרת להתחרות עם חווה, ולרוב גרסאות כיסוי ה׳קופצות מעל הפופיק׳, נוטות להכשל כבר בשמיעה ראשונה. לא במקרה של רות, כל מילה נוספת מיותרת.

[youtube=http://youtu.be/g8NmwhdN3SM]

לקראת סיום האלבום רות עושה מאמצים להפיח בנו תקווה, אך נסתפק בהרבה נחמה. נחמה מתוקה-מרה.

היא מייללת:

”במקום אחר
שכל הזמנים בו
חוזרת ונשנית ונולדת
תמיד יש חירות חדשה״

[youtube=http://youtu.be/AXSWSeseK7I]

הקטע מתחיל כשיר ערש עצוב, כזה שמזכיר אהבה ישנה ונשכחת. ברקע חצוצרה בכיינית וקונטרבאס כבד. בדומה לשירים אחרים באלבום, גם ״שיר נחמה״ מחלחל עמוק באדמה ואט אט נבנה ועולה בכוחות עצמו אל אוויר העולם. בחוץ הוא מתמכר לחופש ולשמש, רץ לים כמו ילד קטן ועירום שגילה איך מרגישה בריזה על עור חשוף. אין הוא טרוד מכך שזמנו קצוב מאחר והוא יודע – ׳תמיד יש חירות חדשה׳.

הילד הולך ומזדקן לאורכו של האלבום בתחושה שהגיעו מים עד נפש. שם הוא פוגש את קהלת שיספר לו: ״הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״. רות פורקת את נשקה ומקריאה את השורות ללא ליווי מוסיקלי. בתום הקרב, הקשבה מדיטטיבית לטקסט של קהלת היא כמו השקט שאחרי הסערה. אולי קהלת היה משנה את דעתו אם היה שומע את ״בעברית״ של רות דולורוס וייס. לפעמים יש חדש תחת השמש.

״כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.״

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 2