Homeהיום לפני

"נולדתי עם מתת של קול זהב"- שי גולן על לאונרד כהן שחוגג בדיוק היום 80

Anni-70-cohen1

לאונרד כהן חוגג היום 80 סתוים, ואני לקחתי על עצמי לכתוב משהו על זה.
התלבטתי הרבה כיצד לגשת למשימה הזאת. הבנתי שעד כמה שאני אוהב את המוסיקה של לאונרד כהן, אין לי היכרות מעמיקה עם הדמות שלו – לא הייתי במלחמת יום-כיפור כשהוא הופיע מול חיילים, לא קראתי אף ביוגרפיה שלו ואין לי מידע רב על מערכת היחסים שלו עם ג'ניס ג'ופלין.
אז החלטתי שאני אבחר מספר שירים שלו שנגעו בי ברגעים מסוימים בחיי.

Everybody Knows – שתי מילים: "רדיו חזק", או באנגלית "Pump up the volume", סרט שבוודאי יזכיר נשכחות למי שהתבגר בשנות התשעים. אני די בטוח שזו הפעם הראשונה שנתקלתי בה בלאונרד כהן. בעיקר שאלתי את עצמי מי זה הבחור עם הקול האפלולי ששר את השיר האפלולי, שכריסטיאן סלייטר בחר לפתוח איתו את כל תכניות הרדיו הפיראטי שלו.

http://www.youtube.com/watch?v=ZDj5T8-H2R8

So Long Marianne – אודה ואתוודה, לשיר הזה – כמו גם לשירים רבים אחרים ומוכרים של כהן, נחשפתי במהלך האזנה לאלבום "Greatest Hits" שהיה שייך לאחי הגדול. האלבום הזה יצא ב-1975 ומכיל אוסף משובח של כל השירים הישנים שלו עוד מהתקופה שהיה שר טנור. השיר זכור לי במיוחד כי זה היה מהשירים הראשונים שלמדתי לנגן בגיטרה והצלחתי לבצע כמו המקור. את האלבום מאוד אהבתי לנגן במערכת כשהייתי הולך לישון, כי הוא הורכב משירים שקטים ונעימים והיה בווליום יחסית חלש לרוב הדיסקים האחרים שהיו לי.

http://www.youtube.com/watch?v=9aRKZFR5imM

Famous Blue Raincoat – גם השיר הזה, כמו Marianne מוכר לי מה-"Greatest Hits", וגם הוא זכור לי במיוחד מפעם אחת שניגנתי אותו בגיטרה. את raincoat שרתי וניגנתי עם חבר מאוד טוב מאוחר בלילה, אחרי שבילינו כמעט יום שלם בשיחות, בתקופה שהיוותה נקודת תפנית משמעותית לשנינו.

Hey, that’s no way to say goodbye – אני גאה ובעיקר שמח להגיד שהייתי בהופעה של כהן בישראל ב-2009, ואפילו במקומות לא רעים (יכולתי להבדיל בין הדמויות על הבמה). למרות שידוע שכהן יצא לסיבוב ההופעות הבינלאומי הזה קצת בלית ברירה – מנהלת העסקים שלו פשוט גנבה לו את כל הכסף והוא היה צריך להרוויח את לחמו, לא יכולתי שלא להתפלא מהאיש הזה, שרק שלושה ימים לפני כן מלאו לו 75 שנה. היה ניכר שממש חשוב לו לגרום לכל אחד בקהל להרגיש שהמחיר הגבוה ששילם היה שווה את זה. שלוש שעות של הופעה שהתחילה בלא יותר מדקה איחור (שזה לכשעצמו מדהים), שהיו פשוט הנאה מתמשכת. בכל שיר ושיר הורגשו ההשקעה בעיבוד, בביצוע של הנגנים ובעיקר בהגשה הצנועה, אבל מלאת חן של לאונרד כהן (שהסיר את כובעו בין כל שיר ושיר כמענה למחיאות הכפיים).

השיר שזכור לי יותר מכולם הוא "Goodbye". קודם כל, זה היה השיר הכמעט אחרון בהופעה (השיר האחרון בהחלט היה Wherever I Go שהושר באקפלה ע"י כל הלהקה), ומטעמים מובנים מתאים מאוד לסיום הופעה. בעיני, גם מאוד אופייני לכהן לסיים איתו – בצניעות הוא אומר לנו: "זה מה יש, אין לי דרך יותר טובה לסיים איתה את ההופעה". אבל אני בעיקר זוכר אותו משום שסולו המפוחית של הנשפן של כהן – Dino Soldo – פשוט הפנט אותי: יכולתי להישבע גם שלכהן בעצמו הסולו גרם כמעט לפספס את הנקודה שבה הוא היה אמור לחזור לשיר.

זהו, כמובן שזו הייתה רשימה מאוד חלקית וסובייקטיבית של שירים (וגם יצא שרוב השירים הם מאותה תקופה – המוקדמת יותר שלו).
אבל זה מאוד אופייני בעיניי ליצירתו של לאונרד כהן. הכוח שלו ושל השירים שלו הוא באישי, ואני בטוח שכל אחד מכם היה מרכיב רשימה שונה, מסיבות שונות.

ונסיים בשירה גדולה – הללויה!
סתם, כבודו של הללויה במקומו אבל בכל זאת, הבן-אדם בן 80 ועדיין הוציא אלבום חדש, נסיים ב-Almost Like The Blues מהאלבום החדש: "popular problems".

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0