"מסרב לשחק לפי הכללים"- ציפי פישר על וויליס ארל ביל

6oDXwIk

אחד הנרטיבים האהובים על עולם המוזיקה הוא נרטיב הסינדרלה. הסיפור של המוזיקאי העני, שהתגלה (עדיף בתכנית ריאלטי) כאשר הוא מנגן ברחובות העיר. במובן מסוים, כך מוסגר הסיפור של וויליס ארל ביל- צעיר הומלס תמוה שפיזר ברחובות שיקגו עלונים מאוירים ברישומים פרי עטו ועם מספר טלפון כי הוא סתם רצה מישהו לדבר איתו, ואשר חילק בחינם במקומות ציבוריים דיסקים עם המוזיקה שהקליט באופן עצמאי. עלונים אלה משכו את תשומת הלב של עיתון אמנותי, וכך השיגו לו גם אודישן באקס פקטור. וויליס עבר את האודישן (למרות שעיצבן את סיימון קאוול) ולכאורה כבר הייתה הדרך סלולה עבורו לחשיפה בפני קהל של מיליוני צופי טלוויזיה.

זהו שלא. כי לפעמים סינדרלה מחליטה שלא בא לה לחיות עם הנסיך באושר ועושר.

ביל חיבל בהזדמנות שלו, ולדעתי זה לא רק בגלל העצבים שהשפיעו עליו. אני חושבת שבאינסטינקט הוא ידע שהפורמט הזה לא מסוגל לעכל אותו. במקביל לכך שהוא נזרק מאקס פקטור, הוא קיבל את הדיל של החיים שלו מחברת התקליטים של אדל(XL) להפיץ את השירים שהקליט באופן עצמאי באלבום הראשון הרשמי שלו- "Acousmatic Sorcery".

האלבום זכה לתשומת לב ברמה הארצית באתרים כמו פיצ'פורק, וגם בינלאומית- מעיתונות מוזיקה אנגלית כמו במגזין NME. למרות שחלק מהביקורות הסתייגו מהגולמיות של החומרים, הקול הייחודי של ביל הביא אותו עד לתוכנית של ג'ולס הולנד:

הייתם מצפים שהאלבום הבא של וויליס ימנף את ההצלחה הזו וילך לכיוון של סאונד עשיר יותר ולכיוון מסחרי יותר, וזה נכון במידה מסוימת. אפשר למצוא פה גיבוש שהיה חסר בחומרים המוקדמים. הנה טעימה מהאלבום הזה, עם מקצבים בלוזיסטים אולד סקול:

מצד שני ביל הלך על הכיוון של אלבום קונספט, עם מילים שמדברות על פילוסופיות אקסיסטנציאליות העוסקות במימד הפרפורמטיבי בזהות (נדמה לי שהוא קרא יותר מדי סארטר בשלב הזה של חייו), דבר שהוא לא נגיש בעליל. הלוגו הוא סמיילי עקום שמאוד מזכיר את הסמיילי של נירוונה. את האג'נדה שלו הוא מציג בקליפ המונפש הזה של קטע ספוקן וורד, שמבוסס על איוריו:

שימו לב שאת הטרק הזה ביל בחר להפיץ בחינם דרך ביטורנט, ובכך עקף את מערכת ההפצה המשומנת המסורתית. ואכן, זמן קצר לאחר יציאת האלבום השני שלו ביל נפרד מחברת התקליטים שלו, בטענה שהם מנסים להפוך אותו לאלו בלק, ובשל ביטול לא מוסבר של סיבוב הופעות האירופאי שלו. בפעם השנייה בחייו, ביל הפנה עורף להזדמנות לכבוש את העולם- מה שמוכיח עד כמה הוא כישרוני, מכיוון שרוב האנשים בקושי מקבלים הזדמנות אחת כזו. במקום זאת הוא הפיץ דרך יוטיוב סדרת סרטונים שנקראת על שם סיבוב ההופעות המבוטל "The Church of Nobody". יש פה דואט עם קאט פאוור (השיר עצמו מתחיל פה רק בדקה 7:20, לפני זה תוכלו לראות את השחקנית מישה ברטון מבליחה בקטע שנראה כמו גרסה הזויה של פייט קלאב שבו ביל עורך לקבוצת אנשים מבולבלים שטיפת מוח).

בעיני וויליס ארל ביל הוא אמן טוטאלי. הטוטאליות מתבטאת בכך שהוא מבקש לשלוט בכל אמצעי המדיה דרכם הוא מעביר את המסרים- המוזיקליים, הקולנועיים, בפרוזה, בשירה או בעיצוב חזותי. בעבורו המחויבות לאינטגריטי שלו אינה מאפשרת לו לדרוך במקום, ובגללה הוא גם כל הזמן מחפש את המגע הישיר, הלא מתווך, עם הקהל שלו. הדברים שלו מאוד מזכירים לי ברוחם את הציטוט הזה של ג'יימס בולדווין, אחד מגדולי אנשי הרוח האפרו-אמריקנים:

Art has to be a kind of confession… if you can examine and face your life, you can discover the terms with which you" are connected to other lives, and they can discover them, too — the terms with which they are connected to other people."

בין 2013 להיום ביל הוציא 3 אי פיז, מתוכם שניים שהפיץ חינם ואלבום- כולם יצאו בהוצאה עצמית דרך האינטרנט. האלבום שיצא לפני חודש מהווה שוב תפנית בכיוון המוזיקלי, הפעם לכיוון יותר מהורהר ובמידה מסוימת חזרה לסאונד הרזה שאיתו הוא התחיל:

הסיבה לדעתי לכך שלביל קשה עם תעשיית המוזיקה המסורתית, היא שהיא מנסה כל הזמן לתחום אותו בגבולות הז'אנרים המוכרים. לפי ההיגיון של התעשייה, אם הוא שחור ושר בצורה מסוימת, כנראה שהוא עושה מוזיקה שחורה, אבל ביל הצהיר על כך שהוא מושפע מהמון מוזיקאים ויוצרים שבאים מעולם תרבות הנגד והרוק- בראשם טום וייטס, אבל גם ניק קייב, בוב דילן, צ'רלס בוקובסקי ואחרים. זה לא שביל הוא "משתכנז" שמרגיש מנוכר מתרבות שחורה- ניתן למצוא במוזיקה שלו חיבור לבלוז הפרימיטיבי של רוברט ג'ונסון ולדבלי, או למוזיקת סול כמו זו של סם קוק או אוטיס רדינג. אני חושבת שהרתיעה של ביל ממוזיקה שחורה פופולרית עכשווית נובעת מהמסחור שלה, וגם מהמאצ'ואיזם והכוחניות שלה. הבעיה של ביל היא שהוא מכיל את ההגדרה של "מוזיקאי שחור" אבל במקביל הוא גדול עליה, והוא מבקש את החופש להגדיר את עצמו. בגלל זה הוא אחד האמנים הכי מסקרנים ומעניינים שפועלים היום (יחד עם מוזיקאים דומים ששוברים את ההגדרות של מהו "מוזיקאי שחור" כמו סול וויליאמס וההרכב "טי וי און דה רדיו"), גם אם ההתעקשות הזו לעצמאות לפעמים מובילה לתוצרים לא אחידים ברמתם.

הריאיון הזה מסביר לי למה המוזיקה שלו כל כך מגוונת – כי הוא אומר פה שלפעמים הוא מרגיש כמו שחור, ולפעמים לא, ולפעמים הוא מרגיש כמו גבר ולפעמים הוא מחובר לצד הנשי שלו- ובגלל זה כל ניסיון להגדיר אותו מראש מתסכל אותו. כל שיר שונה, וכל שיר משקף פן אחר באישיות שלו, לכן החתירה לאותנטיות אמנותית היא דווקא זו שגורמת לו לעטות ולפשוט מסכות שונות כל הזמן (וגם במובן הזה ביל הינו ממשיכו של ג'יימס בולדווין, שהתעקש שיש לו זכות לכתוב דרך העיניים של גבר לבן, או אישה סטרייטית למרות שאינו אף אחד מהדברים האלה).

האם בעידן הנוכחי אדם יכול להתחמק מהיכולת של החברה להגיד לו מי הוא? צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה (שדבריה גם סומפלו על ידי ביונסה) עוסקת בנושא של המלאכותיות בהבניה של הזהות השחורה בספריה, במיוחד בספר Americanah. באחד מהם, "חצי שמש צהובה" אשר תורגם לעברית היא כותבת:"I am black because the white man constructed black to be as different as possible from his white". כלומר היא טוענת שזהות שחורה תמיד בנויה כאנטיתזה לזו הלבנה, והיא נוצרת כדבר חיצוני לו.

הניסיון של ביל להתנגד להחלת הגדרות הזהות שהוא נולד איתם- כשחור, כצעיר בן המאה ה- 21, כגבר- הוא מאבק שלחלוטין אינו מובן עבור רוב מוחץ ממאזיני המוזיקה כיום, אשר עבורם מוזיקה רק מאשררת את הגדרת הזהות לה הם נולדו. בעידן הקפיטליסטי מוזיקה משווקת כחלק מסגנון חיים, שבאה יחד עם בחירות צרכניות ספציפיות, מעמד חברתי ומקצוע. קשה להתנגד ללחץ החברתי הסמוי שמכתיב לך מראש מה אתה אמור לאהוב ואיך אתה אמור להתנהג. הלחץ שביל מרגיש שמופעל עליו להיות אמן היפ הופ או ראפ למרות שהוא בכלל אוהב מוזיקה קלאסית, או לשתות שמפניית קריסטל במקום וויסקי.

זהו מאבק שמראש נדון לכישלון, ולכן וויליס ארל ביל תמיד יהיה אאוטסיידר, חייזר בלתי מובן שלא מסוגל לשחק יפה לפי הכללים. הנאמנות של ביל לאמנות כדבר טהור, שמאחד את האנושות כולה, מרגש בנאיביות שלה. הייתי רוצה לחיות בעולם האידיאלי אליו ביל מטיף, שבו לנשמות שלנו אין צבע, מגדר או דת, ומה שחשוב הוא רק אם אתה אמיתי או לא. ואתם?

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0