יניב יורקביץ' על "Love Over Gold" של הדייר סטרייטס שחוגג 32 שנים

לפעמים, רק עם הזמן וההסתכלות לאחור אנחנו מצליחים להבין איך הדרך שלקחנו מובילה לאיפה שאנחנו. בשבילי, "Love Over Gold" הוא האלבום שאתה מסתכל עליו בדיעבד ואומר לעצמך "נכון. שם". "Love Over Gold" מגיע בדיוק אחרי "Making Movies", האלבום השלישי של הסטרייטס, אלבום שבו הרוקנרול מתחיל לספר סיפורים גדולים כמו ב-"Tunnel of love" ו-"Skateaway". הסיפורים שליוו את כתיבתו של נופלר מההתחלה מתחילים לקבל נופך אפי והקרשנדו הזה מתגבר מאלבום לאלבום ומגיע לשיא ב-"Brother In Arms", אלבום של רוקנרול עם עושר סיפורי ועומק רגשי יחודיים בפנתיאון של הרוק. Love Over Gold הוא הרגע הבלתי נשכח של הניצוץ, זה שמאיר רק קצת, לפני שרואים את כל החלל נדלק. הוא האלבום המבשר.

מארק נופלר, האיש שמאחורי הדייר סטרייטס, כמו הרבה אמנים בסיבובי הופעות, בילה הרבה בדרכים וכמו הרבה אמנים גם כתב על זה. אבל הדרך של נופלר היא לא עניין פרטי פנימי שלו, הוא לא בענייני כתיבת יומני מסע, הדרך של נופלר שזורה בזמן, בהיסטוריה ובחיים של מי שהלך בה לפניו.

"Telegraph Road" הוא אחד הקטעים היותר אפים בהיסטוריה של הרוק, הן מבחינה מוזיקלית והן לירית. הסיפור של ה"טלגרף רואד" הוא הסיפור של אמריקה כפי שנופלר, הסקוטי, ראה אותו בדטרויט, מישיגן והסיפור, שנשמע לנו בהתחלה כמסופר על ידי מספר סיפורים, מתברר כנעשה על ידי איש מקומי. נופלר אמנם זר אך מספר סיפורים כמו אחרון האמריקאים, כמו ספרינגסטין, כמו דילן ורק על השיר הזה, אני הייתי כותב פוסט שלם, אבל המסע של האהבה על פני הזהב רק החלה.

את האלבום מכסה כעטיפה תמונה של ברק על רקע ענני הלילה ואת השם, כך נופלר מספר, הוא לקח מכתובת גרפיטי שראה על אחד מקירות בנייני הלבנים של לונדון. לי העטיפה הזו תמיד הייתה כמו מבשרת על האלבום עצמו – הרגע הלא מתמשך בו הברק נוצר ועוד לא מאיר אלא קיים רק כחוט של אור והוא אינסופי ביחידותו. וזה לא עניין של אהבה, זה עניין של ייחודיות. הסיבה, בעיני, שהאלבום הזה הוא המיוחד ביותר של הלהקה ואני מדגיש – הכי מיוחד ולא הכי טוב עם השירים הכי טובים (למרות שיש בו כמה שהם מהטובים ביותר שלהם) – היא שיש לו סיפור לספר. הוא לא סתם אלבום טוב שמילאו בשירים, חלקם טובים וחלקם פחות, אלא יש פה סיפור לספר, אחד עם שורשים, שמתחיל בדרך הטלגרף ושיש לו המשכיות בשירים ובעיקר ברעיונות. הוא מאוד אישי, אבל לא אישי לנופלר, אלא אישי למספר. אישי לכל מי שיכול להזדהות עם מצוקות של חיי מעמד פועל פשוט באמריקה ובעצם בכלל.

"Industrial Disease" הוא שיר פחות מוכר של הסטרייטס, וזה חבל כי מדובר בשיר רוקנרול ממש טוב עם זיק של מחאה כזו כמו שנופלר עושה – דרך הסיפור אנחנו מבינים כמה המצב הדפוק הוא לא מצבו של הגיבור אלא המצב בכלל. אמנם השיר לא מוכר כל כך אבל הפספוס האמיתי של האלבום הוא השיר האחרון בו. את האלבום נועל עוד שיר לא מספיק מוכר – "It Never Rains" . אחרי כל ההמתנה, כל האפוס, כל הסיפור, כל הדרך, אחרי שראינו את אמריקה נבנית, מתפתחת, שובתת, מגיעה הסערה שהברק מנבא.

"לא יורד פה גשם אף פעם, הוא בא ונשפך".

אז אהבה על פני זהב הוא קונספט יפה וללא ספק אלבום המבשר את האפיות של "Brothers in Arms" ובכלל את המשך הדרך לסטרייטס. וכשמקשיבים לו ככה, פתאום שומעים גם את הבשורה, במילים, במעברי גיטרות ובעיבוד המוזיקלי. אלבום שידובר עליו גם כשהוא יחגוג 64.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0