הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, מתייחסים לג'אז כאל אחד מהשניים: מוזיקת מעליות מונוטונית, או פטיש אוויר שקודח באוזנו של המאזין האומלל ולא מרפה. מה שאני אנסה לעשות בסדרת הפוסטים הזו, הוא להראות שג'אז הוא לא בהכרח מה שחשבנו או שמענו עליו: הוא עולם מוסיקלי שלם, שרק מחכה שנבוא ונגלה אותו.
גיטרה חשמלית, עוד, כינור, פדל סטיל, ג'מבה, בוזוקי, שליש, גיטרה אקוסטית, קלבש, גיטרה קלאסית, בס וסנר, לפ סטיל.
רשימת כלי נגינה מהפרויקט של עידן רייכל? לא בדיוק. אני מקווה שהצלחתי ללכוד את תשומת לבכם עם הרשימה הזו, וכך למרות שאנחנו עומדים לדבר עכשיו על ג'אז, לא תברחו לי אל מחוזות מוזיקליים נוחים יותר. זה הזמן להתרווח בכסא, כי אנחנו יוצאים לשיט מסביב לעולם עם קפטן ביל פריזל.
אין אלבום מתאים יותר לפתוח סדרה של ניפוץ דעות קדומות על ג'אז מהאלבום "The Intercontinentals" של הגיטריסט הגדול ביל פריזל. בעדינות, בענווה ובעיקר בכשרון אדיר, הצליח פריזל לטוות באלבום הזה יצירה שהיא באמת רב-גונית ורב-תרבותית, ועם זאת כל ניסיון להגדיר אותה בפשטות כ"מוזיקת עולם" עושה לה עוול. זה אלבום שלא תמיד מתמסרים אליו משמיעה ראשונה, אבל אם רק תאפשרו לו, תראו איך בסוף הוא יעשה את דרכו לאזניים וללב שלכם.
באלבום הזה קיבץ פריזל סביבו חמישה כשרונות אדירים מרחבי הגלובוס: הכנרת ג'ני שיינמן, נגן הלפ-סטיל גרג ליס, הגיטריסט והזמר הברזילאי וינישיוס קנטוריה, נגן העוד והבוזוקי המקדוני כריסטוס גווטס, והזמר והפרקשיוניסט ממאלי- סידיקי קאמארה. כל אחד מהם הביא את הבשורה המוזיקלית מארץ מולדתו, והגיטרה של ביל פריזל משמשת כחוט ששוזר את כל הטוב הזה ליצירה אחת שלמה והרמונית.
הקטע הראשון- "Boubacar", הוא קטע שכתב פריזל במחווה לגיטריסט הגדול ממאלי Boubacar Traore שעמו שיתף פעולה כמה שנים לפני כן. זה קטע היפנוטי כמעט, שמורכב ממוטיב מוזיקלי אחד שמתגלגל לאורך השיר כשכל פעם מתווספת לו נגיעה נוספת, בלתי מורגשת כמעט- פעם של גיטרה חשמלית, פעם של כינור, פעם של פרקשן. השכבות-שכבות הללו שמרכיבות את השיר הן אחד המאפיינים הבולטים של האלבום כולו. "The Intercontinentals" הוא אלבום שצריך להאזין לו ברמקולים משובחים שיכולים להכיל את כל הרבדים הללו, או באזניות שנדבקות לעור התוף ומעבירות לנו את המוזיקה היישר למחזור הדם.
מכירים את האנשים שהשם שלהם בדיוק מתאים להם לאופי? השיר השני- "Good old people", הוא בדיוק כזה. זהו קטע קצבי ומתוק, שכל מטרתו למרוח לנו חיוך על הפנים ותחושה מפוייסת עם העולם.
http://www.youtube.com/watch?v=LDoDWZ3suqk
הקטע הרביעי-"Baba Drame" נכתב על ידי אותו גיטריסט גדול שהקדשנו לו את הקטע הראשון- Boubacar Traore. קאוור נהדר למאלי-בלוז נהדר. Listen- הקטע החמישי, הוא שיר חם ונוגה, כזה שעושה צביטה נעימה של געגוע וגם מסתיים באקורד מהדהד, כפי שראוי שגעגוע יסתיים.
כפי שאתם שמים לב אני לא סוקרת פה את כל השירים, אבל זה אך ורק מטעמי מקום- שלא תחשבו שהשירים שלא נסקרו נופלים במשהו מהשירים האחרים- הם לא. זה אלבום יפהפה שכל שיר בו הוא פנינה. כל פעם מחדש אני נדהמת איך הוא יכול להיות עדין ואוורירי, ובמקביל כל כך עמוק ועשיר מבחינה מוסיקלית – ידי הקסם של פריזל פשוט מצליחות לגרום לזה להתרחש.
נדלג קצת הלאה ל- "Procissao", הקטע השביעי: השניות הראשונות שלו נשמעות כאילו לפנינו עוד קטע של געגוע נוגה, אבל מהר מאוד חטיבת הקצב שבמקרה הזה מורכבת מכינור ופרקשן נכנסת לפעולה, ומלווה אותנו לגרסה כיפית לשיר ברזילאי של המלחין הדגול ז'ילברטו ז'יל.
הקטע העשירי-"Yala", שהלחין כריסטוף גווטס נפתח בסולו עוד יפהפה, שממשיך לקטע מלא חיים על טהרת העוד, מלווה רק בנגיעות של פרקשן והגיטרה החשמלית של פריזל. תראו לי עוד גיטריסט ג'אז שמצליח לשים את האגו שלו בצד באופן כזה, ולהיות רק שחקן החיזוק לעוד שבמרכז הבמה. השיר הבא אחריו הוא שיר ברזילאי עדין שהלחין ושר וינישיוס קנטוריה, והגיטרה הקלאסית של פריזל ברקע מוסיפה בדיוק את הקסם העממי הדרוש כאן.
בקטע האחד-לפני-האחרון, "Eli", מנגנים כל ששת הנגנים, חלקם על יותר מכלי אחד, והעושר המוזיקלי הזה מורגש בו היטב. לכאורה, פריזל יכול היה לסיים איתו את האלבום. אבל הוא בוחר להותיר אותנו עם הגעגוע. השיר האחרון- "Remember", סוגר מעגל ושב למוטיב המוזיקלי מהשיר הראשון, שמנוגן הפעם על ידי הכינור העצוב של ג'ני שיינמן. מה פריזל ניסה להגיד לנו כשבחר לסיים עם הקטע הזה? אולי שלכל דבר טוב יש סוף. אולי שלהשאר עם הגעגוע- עם הזכרון, זה לא דבר רע בהכרח. ואולי הוא פשוט רצה לגרום לנו להתגעגע לשיר הראשון וללחוץ על ריפיט. מבחינתי, אין ספק שזה עבד לו. "The Intercontinentals" הוא אחד האלבומים שאני חוזרת אליהם הכי הרבה, וכל פעם מחדש אני מצליחה למצוא בו יופי, געגוע ונחמה.
COMMENTS
אחלה!
לג'ני שיינמן אגב יצא השנה אלבום סולו בו היא שרה הרבה יותר ממנגנת כינור, וביל פריזל מלווה אותה, בצניעות ומינימליזם ראוי להערכה, בכולו