יואב ארדן מציין 44 שנים למותו בטרם עת של ג'ימי הנדריקס

JH.19690818.038LOW

נשארו לי שנתיים וקצת לעשות עם עצמי משהו לפני שאתחיל לחשוב שזה מאוחר מדי. אני רוצה לממש את הפוטנציאל הגלום בי, למצות את יכולותיי, אולי לגרד את תפקידי ביקום, אם אצליח להבין מה הוא.

אני מקנא בהנדריקס, שהבין מוקדם מה תפקידו בעולם שלנו, לא הפריעו לו זוטות כמו אב אלכוהוליסט, משפחה מפורקת, התעללות מינית, מות אימו או הקשה מכל – גיטרה ימנית לשמאליים. הוא ידע ברגע שהוא הרים את אותם חמישה דולרים בצורת גיטרה עלובה – שבעצם הוא מחזיק מראה, הגיטרה והוא נהפכו לאחד, חלקים משלימים. בנות זוגו לאחר מכן סיפרו שהוא היה שם על עצמו גיטרה עוד לפני שהלך לשתות את קפה הבוקר שלו.

התחלתי לשמוע את ג'ימי בערך בגיל שבו הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו – 15. תוך שבוע מיציתי את הסינגלים המוכרים ביותר שלו – "Hey Joe", "Foxy Lady", "Purple Haze" (כמובן שיצא לי עוד לשמוע אותם פעמים רבות בתור מעריץ מושבע של 'עולמו של ווין') וגיליתי עולם נוסף – כזה שלא כפוף לשידורי הרדיו והאוזן העדינה של מוזיקאים באזור הנוחות שלהם, שמעתי חיה פראית, משהו גולמי שמתפרץ ונשפך ממנו הלאה. אהבתי את האינסופיות והחשיבה מחוץ לקופסא, כזו שמשתמשת בתופים ככלי ירייה או במיתרי הגיטרה כשלוחה נוספת של הגוף – שבעזרתה אפשר לבכות, לצחוק, למחות, להכווין, לספק וליצור את מה שאי אפשר במילים.

כי את מה שאפשר במילים הוא מיצה – בשביל בחור די ביישן ומופנם הוא היה זמר ענק וכותב שירים גאון – המלנכוליה האדירה ב-"Burning of the Midnight Lamp" או תחושות האהבה העצומות לאימו ב-"Little Wing", הטירוף שמתחולל בעולם כפי שהוא שר ב-"Castles Made of Sand" או ההתמודדות מול אותו העולם ב-"Room Full of Mirrors".

אני מחזיק את השיר הזה קרוב לליבי, כנראה אחד היהלומים הכי פחות מוכרים שלו אבל לדעתי הכי השיר הכי יפה ומעניין שהוא הוציא מראשו.

בסרטי מדע בדיוני לפעמים יש את החפץ הזה שמגיע מהחלל החיצון והגזע האנושי לא יודע מה לעשות איתו, אבל אם ידענו – זה היה מזניק את האנושות קדימה. ככה אני רואה את הנדריקס, ששנות פעילותו היו פחות מעשור, ורק מחצית מתוכם הוא פעל כמרכז הכוח היצירתי – ועדיין זה הספיק בשביל עשרות אם לא מאות שעות של יכולות גיטרה לא מן העולם הזה, ואפילו לא במובן הטכני (ידוע שהנדריקס היה אוטודידקט אך חסר כל ידע בקריאת תווים), הוא שמע הכל מהכל וידע לנגן בכל סגנון שרצה, הכל נרקח במוחו וליבו כסיר היתוך ענק ויצא ממנו כמוצר גולמי חדש ובועט.
בזמן הקמת האקספיריינס יצא לו לג'מג'ם עם 'Cream' באולפן, קלפטון לאחר מכן אמר על אותו ג'ימג'ום –
"…He walked off, and my life was never the same again"

הוא הוציא שלושה אלבומי אולפן רשמיים, כשכל אחד עוקף את השני ביכולות ובפתיחות הסגנונית שלו (לצורך השוואה- לדילן יש 35 אלבומי אולפן ומבחינתי הוא לא זז מהמשבצת שלו כבר חמישים שנה{מצטער מעריצי דילן!}). מי יודע מה היה קורה ברביעי. מגזין ה'רולינג סטון' כתב לא מזמן שלפני מותו הנדריקס ומיילס דיוויס רצו להקים סופרגרופ עם פול מקרטני(!). כמובן שזה לא יצא לפועל, אבל אפילו אם הנדריקס היה חי והסופרגרופ לא היה נוצר – ג'ימי הקים באותו זמן את 'ג'יפסי סאנז אנד ריינבוז' שלקח את סגנונו המוזיקלי לרמה אחרת, לראשונה יש גיטרת רקע, פרקשניסט, בסיסט ומתופף שחורים. עולם חדש בקצות אצבעותיו.

אבל הנדריקס מת היום לפני 44 שנים ולנו רק נשאר להתרפק על עשרות התקליטים הרשמיים ולא רשמיים שמסתובבים שם, הרגעים האייקונים שסיפק לתרבות הרוק נ' רול שנולדה מחדש בצלמו והמילים לשירים שלא הספיק להשלים.

tumblr_n8dmubMWSu1tcx6myo1_1280

The story of life is quicker"
Than the wink of an eye
The story of love
Is hello and goodbye
Until we meet again"

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0