''שוטטות מוסיקלית לסופ״שׁ''- נדב נדלר על סוף שבוע עמוס בהופעות

הסופ״ש שלי התחיל בחצר הירושלמית של הקפטן, הלא הוא מייסד קולומבוס. נפגשנו, צוות הכותבים הטרי של קולומבוס לשיחת הכרות ו׳בריין סטורמינג׳. העלנו רעיונות מדליקים ושתינו הרבה בירות (אני אדבר בשם עצמי). האמת שזה די מרגש להיות חלק מ״מפעל״ כזה, שכל כולו מוקדש לאהבת המוסיקה ולביטוי עצמי. יצאתי מהמפגש מבושם ומרומם נפש בדרך לישיבה נוספת עם חברים, לפני שיוצאים ל׳שוטטות לבנה׳ במגדל דוד (ירושלים אמרנו כבר). זו השנה השלישית ל׳פסטיבל מוסיקה מקודשת׳ ול׳שוטטות לבנה׳, הדובדבן שבקצפת בסיום הפסטיבל. האירוע שהפך למסורת מתוקה מתחיל בלילה ונמשך עד הזריחה, אם כי השנה הסתיים הרבה לפני. נחזור לכך בהמשך.

מגדל דוד הוא הלוקיישן המרשים ביותר שאני מכיר להופעות בכלל ולהופעות בז׳אנר האתני בפרט. כל חלל במתחם מייצג עולם אינטימי בפני עצמו, כאשר הקונספט הוא שוטטות בין החללים השונים. השוק הגדול מגיע כאשר מגיעים לגג עם הנוף מרהיב המשקיף על כל ירושלים. בהדרגה מורידים את המבט אל עבר המתחם הזוהר ומשתאים מיופיו.

בתור חובב מושבע של מוסיקת עולם, ׳מוסיקה מקודשת׳ מהווה עבורי גן עדן קטן ואוטופי של צלילים מענגים ואווירה בינלאומית, אבל הכי ישראלית שיש. כל מי שנכח בשוטטות הראשונה הרגיש שגילה יהלום יקר ונדיר, כזה שנתקלים בו לעיתים רחוקות. השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, ובאירוע שנה לאחר מכן, לא היה אחד שפספס. הדבר היה מורגש בצפיפות ובעמידה ממושכת בתורים לפני הופעות, מה שהביא את חלוצי האירוע להרגיש שגן העדן שלהם נחשף. למרות זאת, ריבוי האנשים לא פגם באיכות ההופעות ובחוויה החיובית.

השנה כמות האנשים הייתה קטנה פי כמה וכמה. אולי הסיבה לכך נעוצה במלחמה שהתחוללה בזמן מכירת הכרטיסים, או לחלופין העובדה שמארגני האירוע החליטו להגביל באופן משמעותי את כמות האנשים שיכנסו למתחם. אני רק יכול לשער שההפקה שברה את הראש בנושא, שכן המתחם עצמו מסוגל להכיל כמות די גדולה של אנשים, אך החללים עצמם קטנים יחסית. אם כן, השנה הייתה מרווחת למדי, אך מיעוט האנשים יצר תחושה כללית שמשהו באווירה חסר. ההופעות בהחלט פיצו על תחושה זו והזכירו לי שהעיקר, כמו תמיד, זו המוסיקה.

האירוע התחיל בדיוק בזמן ומיד רצנו להופעה הראשונה. בשלב זה עוד הייתי חדור מוטיבציה מלווה בחשש הקבוע שמא אשתגע מכל האפשרויות העומדות בפני. כל שעה וקצת מתחלף סבב הופעות ואז אתה עומד בצומת דרכים (תרתי משמע) בה עליך להחליט לאיזה חלל להמשיך. 3-4 הופעות מתקיימות במקביל בכל סבב וכאב ההחמצה קשה מנשוא לעיתים. בסבב הראשון שהחל ב-00:30 עוד הסתובבתי בין ההופעות השונות בהתלהבות, מחפש את מקומי, מתרשם מתפאורה קסומה ומכשפת.

חברי נדדו לשמוע את ההרכב ׳פארן׳. מכיוון שראיתי לא מעט הופעות של ההרכב בתקופה האחרונה, החלטתי להמשיך בחיפוש אחר הצליל המושלם. כל זאת בשביל לגלות שהדשא של השכן לא ירוק יותר וש׳סוס מנצח לא מחליפים׳. הגעתי בדיוק לקטע האחרון של ׳פארן׳ והוקסמתי מחדש.

חברי ההרכב: רועי סמילה על הקמנצ׳ה, גדי תדהר על העוד ובן זכרי על הפרקשן. השלושה נפגשו בדרום הרחוק והמדברי וניתן לשמוע בקלות את השפעתו על הסגנון והאווירה ביצירה שלהם. כך נולדה מוסיקת עולם קסומה המזמינה אותך למסע אל עומקי המדבר, בחיפוש אחר סודותיו. לידי בהופעה ישב יאיר דלאל שחשף את הז׳אנר לקהל הישראלי לפני שנים רבות, מתענג על כל צליל. הרגשתי הזדהות וגאווה עבור ההרכב הצנוע שהצליח לחלחל לתוך התודעה ולכבוש את ליבם של שומעים רבים.

בשלב זה הבירות מתחילת הערב החלו לתת את אותותיהן. הנשמה רצתה לרוץ להופעה של חיה סמיר ולהופעות אחרות שנתפרו במיוחד בשבילי, אך הגוף לא הצטרף לחגיגה. נשארתי בחלל בו הופיעו חברי ׳פארן׳ ונשכבתי על הכריות. כמו בהזמנה אישית עלה לנגן Ngoni, מוסיקאי אתיופי שהציג בפני הקהל נבל עתיק ומרשים ביותר. לטענתו, שימש הנבל את דוד המלך בנגינתו המפורסמת. הוא מספר כי הכלי מיועד לזמני מדיטציה ותפילה ואכן צליליו שונים מכל כלי אחר ששמעתי. למעשה הוא נשמע יותר כמו זמזום מובנה מאשר מלודיה ברורה, אך הוא סוחף אותך לבועה של שקט ושלווה. עצמתי את עיני ונכנסתי לשינה קלה, מעין מצב בין ערות לשינה, או במילים אחרות מדיטציה עמוקה ומרפה. אחריו עלה נובויה ימגוצ’י, פסל ומוסיקאי, היוצר כלי נגינה מתכתיים. ימגוצ'י נולד בטוקיו ב-1963 ועלה לישראל ב-1989 ומאז 1991 הוא חבר בכפר האמנים עין הוד. הוא ניגן על חבית מתכתית שהפך לתוף ולאחר מכן על הפאנטם שבנה במו ידיו. הופעתו המשיכה את הקו המדיטטיבי של Ngoni ובסוף הסשן הייתי מחוזק באנרגיות להמשך הלילה.

את סיום הלילה חתמתי בהופעה של A-WA שהקפיצו את כולם ב- 3:00 בבוקר. את ההרכב A-WA הקימו שלוש אחיות חמודות להפליא: תאיר, לירון ותגל חיים שגדלו בכפר שחרות שבערבה. השילוב של בוסריות עם ביטים עבים, שירה מהפנטת ונגנים מצוינים הופך את ההרכב הזה למרענן ביותר. האחיות סיפרו כי גדלו על מוסיקה תימנית מבית סבא וסבתא ולקחו על עצמן להמשיך את המסורת המוסיקלית באהבה עם טוויסט חדשני ומדליק משלהן. האחיות נתנו הופעה אדירה ויש לי הרגשה שהן הולכות להשתפר בקצב מהיר ומסחרר. אלבום הבכורה המסקרן של A-WA בהפקתו של תומר יוסף, נמצא בשלבי סיום וצפוי לצאת בהמשך השנה.

http://youtu.be/YLIwvswoqFQ

׳שוטטות לבנה׳ הסתיימה השנה שעתיים מוקדם יותר משנים עברו. בפסטיבלים הקודמים הקהל יצא ממגדל דוד לאחר 6:00 בבוקר, כאשר מופע הסיום קיבל את השמש של יום חדש. הסיבה לקיצוץ השנה לא ברור כל כך והטעם לעוד הוחלף ברעב לעוד. סבב ההופעות האחרון העיר את כולם והופעה נוספת הייתה מתבקשת, מה גם שהקהל הקבוע רגיל לכך. סיבתם של מארגני האירוע שמורה איתם, ושוב- הדבר לא גרע מאיכות ההופעות.

*נקודות לשימור: הגבלה בכמות האנשים באירוע (אפשר להכניס טיפה יותר)
*נקודות לשיפור: בבקשה אל תקצצו לנו בזמן קסם, אנחנו מחכים לזה כל השנה.

הסופ״ש המוסיקלי שלי לא הסתיים כאן. בוקר למחרת ׳שוטטות לבנה׳ קיבלתי הזמנה ל׳פסטיבל שְתֶמֵשְרֵה הרביעי׳ של ׳רוטשליד 12׳. הקונספט של הופעות איכותיות ב- 12 ש״ח בלבד המשיך לשנה נוספת מוצלחת.
בדרך מהמרכזית ל׳רוטשילד 12׳ עברתי במקרה לחלוטין ליד קפה ׳לאביט׳ שעל רחוב ברזילי פינת מקווה ישראל, בשביל למצוא את רותם שפי האדירה, הלא היא ׳שפיטה׳, בעיצומה של הופעה/סטאנד אפ. המבטא ״הערביש-אינגליש״ נשמע לי מוכר מרחוק וקיוויתי שזו אכן היא. אני מכיר את רותם, כרבים אחרים, מהקאבר הגאוני ל- ׳Karma Police׳ של רדיוהד.

הקאבר הפך ויראלי בפייסבוק לתקופה ולא בכדי- הוא פשוט נדיר. קשה לבצע קאבר שממש מחדש. קאברים טובים, לפחות בעיני, לוקחים את השיר והופכים אותו למשהו אחר לגמרי, מסקרן ומקורי. רותם עמדה באמצע הרחוב בשמלה נוצצת, מלווה בנגנים מעולים, מבצעת קאברים לשירים מוכרים בגרסה אתנית עם קריצה. בין שיר לשיר רותם מפעילה את הקהל בבדיחות, דובקת בדמות של דיווה לאורך כל ההופעה. האמת שמזמן לא צחקתי כך, הבחורה קורעת מצחוק ומוכשרת בטירוף. רותם תופיע בתאטרון תמונע ב- 20.9.14 ואני ממליץ לכם בחום להגיע.

משם המשכתי ליעד- רוטשליד 12. מי שהיה בפסטיבל יודע שהצפיפות והדחק, הן בעמידה בתורים ממושכים והן בהופעות עצמן, מאתגרים בהחלט. אני חייב להגיד שלולא חברה טובה ואסרטיבית הסיכויים שהייתי נשאר במקום קלושים, אך אני שמח שנשארתי. זכיתי לראות את שלומי שבן, כשאני עומד חמישה מטרים מהפסנתר ולפני עוד חמישים אנשים לפחות. אתם רק יכולים לדמיין את כמות האנשים שחלקו חלל לא גדול בכלל, מיוזעים ולהוטים לראות את שבן מקרוב. ממש "עלי" עמדו זוג מאוהבים שלא חדלו מלהתנשק באופן מוחצן בעוד הם זזים בחדות לצדדים, פוגעים בכל מי שעומד לצידם ללא רחם. המושג ׳Get a Room׳ לא היה להם מוכר והאמת שגם הוא לא היה מספק בכדי לתאר את מה שהתרחש מול עיני. לאחר הערות של הסובבים ואף דחיפות מופגנות באין ברירה, גילינו שכלום לא יעזור. אני בעד אהבה חופשית וזה, אבל הם אנסו את כל מי שעמד סביבם להשתתף באורגיה לא סקסית בעליל. מה אגיד לכם, ממש מפגע סביבתי. הטראומה השתלמה כאשר שבן ביצע את ׳שגר פגר׳ של הבילויים. שבן השתולל בוירטואוזיות על הפסנתר והפך את השיר לפסיכדלי ותיאטרלי (יותר ממה שהוא כבר). התמוגגתי בהנאה ושכחתי כמה סבלתי רגע לפני.

ביצוע נוסף ומרגש היה של השיר ׳תרגיל בהתעוררות׳, מתוך האלבום האחרון של שבן הנקרא על שם השיר. באלבום השיר מבוצע עם חווה אלברשטיין, אך בהופעה בוצע עם הזמרת נוגה ארז. הקשיבו לביצוע:

צילום וידאו – יובל אראל.

אחריו עלתה ריף כהן המקסימה. כל משאלתי הייתה לזרוק עליה פרחים ולהביע בפניה (טלפתית כמובן, אני לא גרופי) כמה אני חושב שהיא חמודה (כן יש לי קראש קטן). זכיתי לרגע של חסד כאשר עברה אותי, מלווה על ידי אחד המפיקים יד ביד, מפלסת את דרכה לבמה. על הבמה חיכו לה שתי נגניות (גיטרה ובס) שנראו כאילו יצאו היישר מתקופת הפאנק, מעין גרסה מודרנית להרכב ׳המכשפות׳ המפורסם. הלוק הפמיניסטי בהחלט היטיב עם החומרים הבועטים. הכרתי מספר שירים מאלבום הבכורה של ריף אבל אחרי ההופעה בא לי להכיר הרבה יותר. זו הייתה אחת ההופעות המהנות ביותר שראיתי בתקופה האחרונה: אנרגיות בשמיים, עיבודים נקיים ורוקיסטיים מתובלים בפופ צרפתי ונגיעות צפון אפריקאיות. ריף ביצעה לא מעט שירים מהאלבום החדש שבדרך ואני מוכרח לומר- זה נשמע מבטיח. קרדיט מיוחד מגיע לצביקה (סיבי) אלייב מ׳משפחת אליייב׳ המעולה, ש׳נתן בראש׳ על כלי ההקשה ודאג להרים את האנרגיות לאורך כל ההופעה. ריף נתנה הופעה ארוכה יחסית ועדיין השאירה טעם לעוד, עוד הרבה.