גאיה ס. טרטל חוגגת לפיונה אפל יומולדת 36

פיונה היתה אהבה ממבט ראשון.
הייתי בת 14, ואת רוב זמני העברתי בחנות "מונסטר דיסק" בתחנה המרכזית בבאר שבע.
שעות על גבי שעות הייתי מסתכלת על עטיפות, קוראת שמות של שירים. עושה רשימות של מועמדים לרכישה לרגע שיהיה לי מספיק כסף.
באות F צצו אל מולי זוג עיני תכלת. פיונה אפל. איזה שם נהדר.

לא הכרתי אותה אבל ידעתי שאנחנו הולכות להיות חברות טובות.
שילמתי לניני המוכר המיתולוגי ורצתי אל קו 13 בהתרגשות, כדי לחוות את הפלא שבאלבום חדש באוסף הדיסקים שהיה מקור גאוותי.
הגעתי הביתה, אצתי רצתי במעלה המדרגות, סגרתי את הדלת והנחתי את הדיסק במערכת הסטריאו.
צדקתי. פיונה אהבה אותי כמו שאהבתי אותה. הקול שלה היה כל כך אחר. והמילים כל כך נכונות.
את האלבום הראשון שלה הוציאה כשהיתה רק בת 19. הסאונד כמעט פופי, שירים של עלמה צעירה ששברו לה את הלב פעם אחת יותר מידי, וכמו שקורה לרבים- הפכה קשוחה ומבוצרת, בניגוד לחזות התמימה.
וגם הספיקה לזכות בגראמי על הסינגל של "קרימינל" הזכור בשערוריותו בזמנו (ואפילו זכה לפארודיה ב"פמילי גאי")

אלבומה השני הכניס אותה לספר השיאים של גינס בזכות היותו האלבום עם השם הארוך ביותר בעולם. הוא בעצם פואמה שכתבה פיונה בעקבות מכתבים שקראה בעיתון, בהם הובעה ביקורת שלילית עליה, והוא מורכב מיותר מ-400 אותיות.
זה אחד מהאלבומים החביבים עליי בכל הזמנים. פיונה זועמת, והיא יודעת לתאר היטב מה מרגישה בחורה אחרי פרידה כואבת. ועל המשחקים שמשחקים המבוגרים אחד בשני, דווקא כשהם כן רוצים.

http://www.youtube.com/watch?v=UBQy1wJrwWg

בין לבין, מעט לפני מותו, הספיקה להקליט עם ג'וני קאש דואטים לשירים של סיימון אנד גרפונקל- "bridge over troubled water" ו- "father and son" של קאט סטיבנס, וביצעה שירים שהיו מוכרים היטב בשנות ה-20 וה-30, היא גם זו שהכירה לי את אחד השירים האהובים עליי- "You Belong To Me":

"אקסטרודינרי מאשין", האלבום השלישי שלה, נשמע כמעט עליז, כאילו היא מרימה את הראש, עדיין כועסת, אבל עם יותר מרחב לנשימה. הוא נשמע קצת פחות מורכב והתכנים של השירים מעט פחות נוגעים.

אלבומה האחרון, שיצא בשנה בעברה, דורש זמן והקשבה.
בהתחלה השירים נאבקים בך. כמו נערה יפה ומורכבת שמסתירה את עצמה בשכבות של בגדים כדי שלא יראו כמה היא יפה.
הסאונד שונה. כבד יותר, מוחצן יותר, שבטי יותר. כל תו בפסנתר מורגש, כאילו היא לוחצת לך על הלב במקום על הקלידים. לכלי ההקשה יש נוכחות מאוד חזקה באלבום הזה.
והמילים חודרות לעצמות, הקול שלה נחרך בקצוות, כאילו היא מאגרפת את הידיים חזק חזק ולא מצליחה להרפות.

ואני נזכרת שוב בגיל 14, בכמה יפה היא היתה אז, על העטיפה של "Tidal". קראתי את חוברת הליריקס הלוך ושוב ובהיתי בתמונות ותהיתי למה הבחורה היפיפה הזאת כותבת כאלה שירים עצובים וכעוסים.
מחקר מעמיק באינטרנט של לפני יותר מעשור גילה לי שהיא נאנסה על ידי שכן בחדר המדרגות כשהיתה בת 12.
ושמאז היא פותחת את דלת הארון כל לילה כדי לבדוק שאין שם אף אחד. ושהיא מפחדת מגברים מבוגרים. ושהיא מתמודדת עם אנורקסיה מנעוריה. שלא מזמן גירשה מעריצה מהופעה רק כי זאת צעקה לה “פיונה, תדאגי לעצמך, אנחנו רוצים לראות אותך גם בעוד עשר שנים”.
ורציתי לחבק אותה ולהגיד לה שתשמור על עצמה כי אין הרבה כמוה שעושים לי ככה לנשמה.
ולפני כמה חודשים ראיתי תמונה מהופעה שלה, וליבי צנח. לא נשאר הרבה מפיונה שלי.
מכל המחלות הארורות שבעולם, אנורקסיה היא אחת הנאלחות ביותר. היא לוקחת אנשים מופלאים ומשכנעת אותם שהם לא מספיק טובים. מצמקת ומכווצת ולוקחת הכל.
ואני מביטה בה ורוצה להכין לה את כל האוכל הטעים שבעולם, לחבק בעדינות כדי שלא תישבר ומתפללת שהיא תצא מזה, שלא תילקח לי אהבת נעוריי, שהעיניים שלה לא יבלטו ככה בחרדה, אלא יביטו אליי ברכות, כמו אז בתחנה המרכזית בבאר שבע.