היום לפני 39 שנים יצא אלבומה השמיני של להקת ג'תרו טאל- “Minstrel in the gallery".
האלבום יצא אחרי תקופת שפל שהלהקה הגיעה אליה. אחרי "Aqualung" ו-"Thick as a brick" המעולים ניסו איאן אנדרסון וחבריו לשחזר את ההצלחה של אלבום קונספט עם "A passion play" והביקורת לא התלהבה (אני אישית דווקא מחבב את האלבום הזה). בתגובה, באלבום הבא הם ניסו את ההפך והוציאו אלבום יותר קליל אבל הרבה פחות מוצלח ונשכח – "Warchild". ב- 'Minstrel' הם הצליחו לחזור לעצמם ולמצוא את תחום הביניים שבו כנראה הלך להם הכי טוב.
לא בהכרח האלבום הכי טוב או הכי ידוע שלהם, אבל אצלי הוא נצרב בזיכרון כי הכרתי אותם דרך האלבום הזה יחד עם "Thick as a Brick".
http://www.youtube.com/watch?v=3Ljy6PTbX9I
מהרבה בחינות, האלבום הזה מתמצת את המהות של הלהקה, דרך ההשפעות של 2 החברים היחידים הקבועים בה: איאן אנדרסון ומרטין באר.
איאן אנדרסון, הוא ממייסדי הלהקה כמובן, ויש שיגידו שהוא הלהקה.
מרטין באר הצטרף ב-1969, אחרי שיצא האלבום הראשון. ברגע שנפרדו דרכיהם של אנדרסון ומרטין באר ב-2011, הלהקה דה-פקטו התפרקה.
אנדרסון – מושך לכיוון הפולק הבריטי החם עם גיטרה אקוסטית וחליל, ובאר – רוק שורשי וחזק- עם גיטרה חשמלית, דיסטורשן ועם פחות כוונה לשמור על הרמוניה.
את הניגוד הזה מרגישים יותר מכל בשיר הראשון שהוא גם שיר הנושא, שיר המתחיל בהקדמה של משרת, אשר מציג חבורת מוסיקאים נודדים ללורד ולליידי שלו (בזמן שהם מתלחששים ונשמעים לא מאוד בעניין).
מיד בתחילת השיר, יש תחושה של חזרה לימי הביניים באנגליה עם הגיטרה והחליל של אנדרסון. התחושה הזאת נשברת באמצע עם גיטרה חשמלית אנכרוניסטית שכאילו בכוונה קוטעת את האשליה.
כל שיר באלבום שומר פחות או יותר על המבנה המעניין הזה. בסוף מגיע השיר "baker st. muse", ומזכיר במשך 17 דקות שג'תרו טאל הם גם להקת פרוג.
http://www.youtube.com/watch?v=Irqadoy8MzU
כאמור, לא בהכרח האלבום הכי מוצלח שלהם, אבל בעיניי הוא בלי ספק אחד מהטובים. הוא בעיקר מצליח לתמצת את כל הז'אנרים שהלהקה הזאת נגעה בהם במהלך 40 ומשהו שנותיה: שילוב מעניין של פולק, הארד רוק ופרוג.
COMMENTS