שמרית דהן על מופע המחווה ל'גרייס' של ג'ף באקלי באוזן-בר. צילום- גאיה ס. טרטל

מחווה היא סוג של איזור אפור בעשייה מוזיקלית, היא קו פתלתל וחמקמק בין קאבר לחיקוי.

בעברית יש לנו מילה אחת לשתי משמעויות שבאנגלית קיבלו כל אחת שם שונה- Tribute, במובן של הצדעה והוקרת תודה, או Gesture כאלמנט בשפת גוף המעביר מסר, רגש, או מתאר אופי. אנחנו איננו אלא מכלול מחוות שלמדנו לזהות ולחקות ממי שהשפיע עלינו הכי הרבה בחיים. כל שכן במוזיקה.

קשה לגשת לסקור מחווה, כי היא לא מצייתת לביקורת. על אחת כמה וכמה כשמדובר בדמות שמציתה בי עדיין ניצוצות של השראה וגעגוע. אני מודה: כשטיפסתי במעלה המדרגות של האוזן בר ועצרתי לרגע מול הלוח שכתוב עליו בגיר "לרגל ציון 20 שנים לצאת האלבום GRACE, מחווה ל-Jeff Buckley", הרגשתי פיצוץ קטן בלב.

10489749_251737898355893_9087610670181673709_n

הרומן הסבוך-עד-גובל-בנקרופיליה שלי עם ג'ף באקלי אמנם לא החל לפני 20 שנה, אבל לא הרבה פחות מכך; הייתי בת 15 כשגיליתי אותו ממש בטעות, בהתחלה רק בתור תמונה עם שם, שנת לידה ושנת מוות.

לא היו לי תוכנות להורדה, יוטיוב עדיין לא הומצא, אפילו לתמונה לקח כמה דקות להיטען. הרצון לגלות מיהו המת המסתורי שלח אותי לאתרים עמוסי ציטוטים והספדים ואל שירים חידתיים על מוות ויופי, על הכווייה שבין ערות לחלום.

אחרי לילה של מסעות גילוי אילמים עליתי על האוטובוס, ובמקום לבית הספר נסעתי העירה כדי לקנות את האלבום. הכרתי את כל המילים לפני ששמעתי תו אחד. לא היה לי מושג למה לצפות.

הטון העמום ופריטות החשמלית שפותחים את 'Mojo Pin' היו נשימה עמוקה והקול המלאכי שלו, שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר, שלח אותי לעוף בין הטונים הגבוהים, להסתחרר במערבולות של הלמות תופים, קריאות ודיסטורשן, לרחף מעל תרמיקות של לחישות ובלדות שקטות. עצמתי עיניים והתמסרתי לסחרור, שליווה אותי מקרוב מאוד במשך שנים, בעצם עד עכשיו.

לערב המחווה באוזן בר, למזלי, לא הגעתי עם אותן הציפיות, רק עם תקווה לחלוק אהבה משותפת באולם מלא באנשים עם אותו סוד.

עמוס צימרמן, שגם אירגן את ערב המחווה, בחר לפתוח עם גרסה אקוסטית לForget Her, השיר שפותח את ה-"Legacy Edition" שיצא ב-2004 לציון 10 שנים ליציאת האלבום. השיר עורר מחלוקת בזמנו, מכיוון שג'ף באקלי עצמו בחר שלא לכלול אותו באלבום המקורי ובמקומו למקם ברצועה החמישית את SO REAL הרוקיסטי.

צימרמן הבהיר בבחירה הזו מהי עמדתו במחלוקת. בשבילו גרייס הוא כבר לא רק האלבום ההוא מ-2004 שלא זכה להגיע רחוק בזמנו. גרייס הוא הלגאסי אדישן, הוא חלקי הפאזל שנאספו לאחר שג'ף באקלי כבר לא היה שותף בתהליך ההוצאה לאור.

אחרי צימרמן עלו לבמה KEREN DUN ויונתן אלבלק, שביצעו את mojo pin ו-Dream Brother, השיר הפותח והמסיים של האלבום המקורי והיצירות המוזיקליות הכי עצמתיות וסוחפות באלבום. הסתקרנתי לגבי KEREN DUN במשך זמן מה, והטיפול שלה בשירים של באקלי היה מסור ויסודי. ניתן היה לדמיין אותה צוללת למעמקים כדי למשות אותו, חבוט ומחוסר הכרה, מוסיפה ביטים ואפקטים שחושפים את הדופק ומניחה תחבושת רכה עם הקול העדין והנוגה שלה. בהחלט אמשיך לעקוב אחריה.

1

צילום: גאיה ס. טרטל

אחרי ההחייאה וההתאוששות, מן הראוי היה לתת לג'ף להתגלם קצת על הבמה, מה שקרה דרך הביצוע של עמית ארז ל-Dink's Song; בחירה לא שגרתית אך מבורכת, בשיר בלוז עממי שהוקלט לראשונה ב-1909. מאז הוא בוצע על ידי עשרות אמני פולק, ביניהם בוב דילן, ליבי הולמן ופיט סיגר. לאוהבי ג'ף באקלי הוא מוכר גם כ"השיר של ה-11 דקות" מ"Live at Sin-e" ", ששזור כולו בפנינים ואלתורים באורך לא קונבנציונלי.

עמית ארז עלה יחף על הבמה "מפאת קדושת המעמד" וחשף בפני הקהל המשוחד את כל הניואנסים שהשפיעו עליו כמאזין ונטמעו בו כמוזיקאי. ארז הציע מחווה מהסוג הפיזי, אסופת מחוות גוף שהתלכדו לכדי הצדעה טוטאלית. לא הפתיעה הבחירה שלו לבצע את Grace.

2

צילום: גאיה ס. טרטל

לג'ף באקלי היה מנעד קולי לא יאמן, טנור שמגיע לפלסטו ובחזרה, בלי לחרוג לרגע מהסולם, היתה לו היכולת לדלג בין ז'אנרים, לחשוף את הנפש ואת העצבים הרוטטים, בו בזמן שהוא עושה את אותו הדבר עם הגיטרה והכל בטבעיות מרגיזה, כל נסיון לחקות את ג'ף באקלי הוא משימה אבודה מראש.*

Grace הוא יצירה וירטואוזית שמצריכה התמסרות. ארז לקח על עצמו את האתגר ועמד בו בכבוד. עם זאת, השיר הזה היה קצת הפיל שצריך להזיז מהדרך. לכן היה מקום לבצע מחווה בסגנון אישי יותר. דוגמא לכך היא הביצוע המקסים של איזי גאון שהוקלט בתחילת החודש, גם לציון 20 שנות גרייס:

סאן טיילור לקח את רעיון המחווה האישית צעד אחד קדימה. Lover, You should have come over. השיר הקשה לעיכול, ספוג דמעות ודם, על התפתלות הגוף מרוב כמיהה (שסאן טיילור אמר עליו בעצמו שהוא "נתן לו את הכאפה של נעוריו") הוגש על מצע נינוח ומחויך. אבל למחווה חוקים משלה, יעיד על כך הקהל שעצם עיניים ונד כמו בתפילה.

3

צילום: גאיה ס. טרטל

הביצוע של UBK, אורי בראונר כינורות ל- Jewel Box ו-Eternal Life לקח את הקהל למסע סוחף ומרעיד של חשמלית ובס כמו שהוא עושה הכי טוב. באקלי שהזכיר לא פעם את הערצתו לג'ימי פייג' ורוברט פלנט היה ודאי מניד ראש ורגל בהסכמה.

4

צילום: גאיה ס. טרטל

את הללויה ביצעה דיאנה גולבי, לא הכרתי אותה לפני כן והפגנת יכולות השירה שלה גרמו לי להרגיש קצת כמו באודישן לתכנית ריאליטי. לכן לא התפלאתי לגלות אחר כך שהיא התפרסמה כמועמדת ב"כוכב נולד". אבל היה גם מי שהזיל דמעה. יצוין לטובה עמוס צימרמן שליווה עם החשמלית באופן מדויק ונאמן ל"מקור".

החוויה המביכה של הערב הגיעה בדמות מקבץ חסויות הזוי. פתאום, ללא אזהרה, הפכנו קהל לדקלומים על מגוון תחומי העיסוק של חברת רואי החשבון חליפה את מעונבי ושות', הסלטים שמציע חומוס סחבק, ועוד בתי עסק ונותני שירות, כולל מספרי הטלפון. העניין כולו לקח כמה דקות טובות והרגיש כמו מופע סטנד אפ כושל במנהל הקהילתי. אני מבינה שיש אילוצים, ושצריך לתת תמורה בעד העזרה במימון, אבל יש דרכים לעשות את זה מבלי להכתים את הערב.

מזל שאחר כך נשלח רותם בר אור כדי להאיר את האולם מחדש ולרכך את הלבבות עם Lilac Wine. לאהבה של בר אור לשירי בלוז ישנים התוודעתי כבר מזמן. הלוואי שיום אחד, שלכשיתפנה לרגע מעיסוקיו המצליחים ייגש להקליט גרסאות מחווה לשירים האהובים עליו.

5

צילום: גאיה ס. טרטל

דראנק מאשין אולי נראים כמו להקה של טינאייג'רים שמתאמנים במוסך של ההורים, אבל הם באים לעבוד. הם חתמו את הערב בשאגה עם So Real ו- Last Goodbye הרוקיסטיים. תמוהה ההחלטה לסיים עם ביצועיים כל כך אנרגטיים ומיד להרים את השלטר ולנגן אתOne More Time כדי שנבין שנגמר. Last Goodbye הוא אמנם שיר הפרידה האולטימטיבי, אבל זה הרגיש יותר כמו "גומרים הולכים".

היתרון הגדול של הערב הזה היו הביצועיים האישיים כל כך של המשתתפים הנפלאים בו. ניתן היה ממש לראות את החותם השונה שהטביע באקלי בכל אחד מהם. ב4.9- יתקיים הערב השני, שנקבע בעקבות הביקוש הרב של הקהל והאמנים. יחברו אליו גם צביקה פורס, רז שמואלי ו- Isaiah. אני מפצירה במארגני הערב לוותר על שירי הקישור המנותקים מהקשר (כן, חיבורים ובאלאנס בין שירים הם חלק טבעי מההופעה, גם את זה באנו לראות) למצוא מפלט ממקבץ הפרסומות (אנשים שילמו על כרטיס הכניסה- מגיעה להם גרסת הפרימיום) ולסיים עם קצת יותר רגש.

שיתוף פעולה בין שניים מהאמנים לפחות יכול לחולל פלאים ולהעניק תחושה של מופע ייחודי ולא שרשרת הופעות שונות עם מכנה משותף. היזמה מבורכת והחומרים משובחים, צריך רק להרכיב אותם מחדש כדי ליצור שלם נהדר, ההולם את טיב חלקיו.

*והערה קטנה למבצעים: מחווה לאמן אחר אי אפשר לבצע רק משמיעה, גם אם יש לך שמיעה אבסולוטית ורגישות אדירה לקולות וניואנסים. צריך לדעת את המילים ולדייק בהן, אחרת זו חצי עבודה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0