תום על בלוז בחופש הגדול

בלוז בחופש הגדול-

תום: עונת הקלאבים, הדקה התשעים ו"השנה אני חייב לטוס" בעיצומה וגם למחלקת הבלוז של קולומבוס התחשק. בפוסט הזה נשוט מסביב לעולם ונדלה נציגות בלוז מ(כמעט) כל יבשת. נתחיל באוסטרליה.
סתם! לא קראתם את הטורים הקודמים? נתחיל כמובן בארצות הברית… ובלי אף מילה הפעם על קלרקסדייל, שבקיץ מתגאה בטמפרטורות של מצפה רמון ולחות של תל-אביב ועל כן איננה יעד הגיוני לחופשה בזמן הקרוב.
שיקגו, עיר הרוחות, היא יעד מושלם לחופשת קיץ. בימים נתהלך על שפת אגם מישיגן, הרוח מבדרת את שערנו, ובלילות נדלג בין מועדונים, נשתה בירה ב-2 דולר (כן כן זו שיקגו חברים, לא ניו-יורק), ונקשיב למיטב הבלוז שיש לעיר להציע לנו.

הקוראים הנאמנים של קולומבוס בטח כבר יודעים שהבלוז נדד לשיקגו מאזור הדלתא של המיסיסיפי, אחרי שהמיכון של עבודת השדה והשפל הגדול הפכו הרבה עובדים מהאזור למובטלים. מוזיקאים רבים עלו צפונה והלבישו על הבלוז של בית אבא חליפה חשמלית, מודרנית ונוצצת יותר. אחד הבולטים בהם היה ליטל וולטר: נער כפרי מלואיזיאנה שהגיע לשיקגו, ושם עשה למפוחית מה שאף אחד לפניו לא עשה: הוא חישמל אותה. השמועה מספרת שלליטל וולטר נמאס שהמפוחית שלו נבלעת בצלילי הגיטרות החשמליות, מה שגרם לו לעשות מעשה גאוני בפשטותו: הוא החזיק ביד, בסמוך למפוחית, גם מיקרופון. זו הייתה רק ההתחלה של קריירה שבה כל פעם מחדש ליטל וולטר הגדיר את הסאונד של המפוחית בבלוז- באפקטים, בווירטואוזיות ובמקצבים שרק הוא ידע להפיק. הנה שיר נהדר עם האונד דוג טיילור- Wild About You Baby:

ומיבשת אמריקה נפליג אל היעד הבא בחופשה שלנו- האמא הקשישה והקרירה – בריטניה…
תור הזהב של הבלוז בממלכה האפרורית היה אי-שם בשנות ה-60, כשבחורים חיוורים מגודלי שיער חלמו בלילה על בלוז, ובבוקר הגישו אותו באריזה חשמלית מהוקצעת ומהודקת באיצטדיוני ענק. ללא ספק רחוק מאוד מהמקורות של הבלוז בשדות הכותנה של מיסיסיפי, ועדיין- הגשר שהם יצרו בין העולמות עוזר לאנשים ברחבי העולם, גם היום, לגלות גם את הבלוז האמריקאי השורשי. המפורסמים בהם היו כמובן הסטונז, זפלין וקרים אבל לא עליהם נכתוב עכשיו.
Love Sculpture, הרכב בריטי שנולד בשנות השישים המאוחרות, הוא ההרכב שעזר לי לעשות את הסוויץ' מהרוק הקלאסי לבלוז. האלבום המעולה שלהם "Blues Helping" הוא חגיגה של בלוז חשמלי, עם מעט מילים והרבה גיטרה. שירים אנרגטיים כמו The Stumble של פרדי קינג, לצד קאוורים נינוחים כמו Summertime ו- 3 O'Clock Blues יוצרים אלבום מושלם לנוח איתו בחופשה שלנו.
הנה ביצוע כיפי מהאלבום הזה לשיר Wang-Dang-Doodle של ווילי דיקסון הגדול:

לטובת ההרפתקנים יותר מבינינו, הספינה תעזוב את הנוחות של אירופה ותפליג עכשיו לקראת העושר המוזיקלי הבלתי נדלה שרק טיול לאפריקה יכול לספק לנו. כי הבלוז הוא תרבות עם שורשים, והשורשים הללו נעוצים עמוק בהיסטוריה הכואבת של יבשת אפריקה.
הבלוז, המוזיקה של העובדים בשדות. המוזיקה של העובדים בשדות שאבא וסבא שלהם היו עבדים, שבעצמם לא היו רחוקים כל כך ממצב של עבדות אפילו שכבר הגיעה המאה העשרים. המוזיקה שצמחה בשדות וזיקקה את התסכול, התקווה, הייאוש ושמחת החיים של העובדים בערבוביה אחת נהדרת. הבלוז הזה מקורו באפריקה. ואין אמן שהצליח להעביר טוב יותר את שיעור ההיסטוריה הזה יותר מעלי פארקה-טורה.

פארקה טורה נולד במאלי בסוף שנות השלושים, והתפרסם באפריקה כגיטריסט וזמר. כשהוא קרוב לגיל 50, החל להתפרסם במערב והפך לימים להיות מוזיקאי הבלוז האפריקאי המוכר והאהוב בעולם. התואר הזה לא מוגזם בעיניי, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר להשאר אדישים למוזיקה שלו. יש בה את כל האיכויות הנדירות של הבלוז שתיארתי למעלה: היא אופטימית אבל גם נוגה, נינוחה לעתים וקצבית לעתים, ובעיקר היא עושה את מה שבלוז יודע לעשות הכי טוב- לנחם.
הנה טעימה קטנה, אבל מומלץ בחום פשוט לשים ביוטיוב את אחד האלבומים שלו, לעצום את העיניים ולהפליג עם המוזיקה:

עשה לכם חשק? אל תדאגו, אנחנו לא עוזבים עדיין את אפריקה.
Tinariwen הוא אחד ההרכבים המיוחדים שניתן למצוא כיום על המפה המוזיקלית של הבלוז. חבריו שנולדו לשבט הטוארג במדבר הסהרה הכירו במחנה מורדים, אליו הגיעו לאחר שנכפה עליהם לעזוב את אורח חייהם הנוודי לטובת שירות צבאי. את אלבומם האחרון הם נאלצו להקליט בארצות הברית, לאחר שלא יכלו להשאר יותר בארצם.
הבלוז של טינאריוון הוא עמוק ומתגלגל, ומצליח להעביר אפילו בלי שנדע את השפה את ההיסטוריה המסוכסכת של מולדתם. זה לא בלוז קלאסי כמו שאנחנו מכירים אותו, ויש שיטענו שהוא קרוב יותר לרוק, אבל אי אפשר לטעות ברוח המוזיקלית החזקה ובמקורות שלה- זה בלוז אפריקאי לכל דבר.

החופשה שלנו מתקרבת לסיומה, ומאזור המלחמה בסהרה אנחנו חוזרים לאזור המלחמה הפרטי שלנו. אז לאלו מאיתנו שנשארים בבית הקיץ הזה, ולאלו מאיתנו שבילו שעות לא מבוטלות במרחבים מוגנים בקיץ הזה, נזנח שניה את האסקפיזם לטובת בלוז מקומי נוגה ומשובח.
דוד פרץ נולד בבאר-שבע ובה הוא ממשיך ליצור כיום. קשה למצוא בלוז ישראלי אמיתי (ולא כזה שפשוט מנסה לעשות אמריקה בעברית), אבל נראה לי שפרץ קרוב יותר מכולם לפצח את הנוסחה. הנה שיר מקסים שלו שנקרא "דרך מצדה", שמספר את סיפורו של הרחוב בבאר-שבע בו גדל. למרות המיקום המאוד ספציפי שלו, יש משהו בשיר הזה מצליח לספר סיפור רחב יותר, ולשרטט בקווים מוזיקליים עדינים תחושת החמצה מסוימת שאפשר להזדהות איתה גם אם כף רגלכם מעולם לא דרכה בדרך מצדה בבאר-שבע: