הנשפן שאבד בזמן – חלק ב': נפילה חופשית

שי: הנקודה בה עזבנו את ג'ימי ג'ופרי, הייתה זו בה הוא פירק את הטריו המתגלגל שלו עם ג'ים הול ונגנים מתחלפים, יחד איתם הוא נדד במחוזות האמריקנה וליקט מן הג'אז, הפולק והבלוז אותם התיך לרפרטואר יוצא דופן במוסיקה האמריקאית. זו תחילת שנות השישים ומכל עבר צצים להם נביאי האוונגרד והג'אז החופשי המבשרים את הבאות וגם ג'ופרי פותח במסע צלבני גדוש בהרפתקאות. בלי לדעת מהו היעד הוא מקים יחד עם הפסנתרן פול בליי והבסיסט סטיב סוואלוו את אחד הטריויים שאמנם בשעתם לא זכו לתהילתם אך בדיעבד נחשבים לאחד החשובים בג'אז החופשי והאוונגרדי שאפיין את אותם שנים.

ECM1438__38848.1398488667.600.600

הטריו החדש, עדיין נטול תופים, אמנם שאף לחצות את הגבולות הלא ברורים ממילא של שנות השישים אך איננו התאפיין בגוון הפרוע והמתפרץ של הג'אז החופשי מביתם של אורנט קולמן או אלברט איילר. החיפוש היה יותר מלודי והרמוני ובכיוונים שלא אפיינו את הג'אז. אישתו של פול בליי הפסנתרן , קרלה בליי – מוסיקאית פוריה ומוכשרת בפני עצמה, תרמה מספר לחנים לאלה שגם ג'ופרי כתב בעצמו ואיתם הם נכנסו לאולפן. המנגינות תחילה נעו סביב ג'אז מהורהר ומלודי שלרגעים פונות בחדות אל מוסיקה מודרנית, שכונת ארנולד שנברג ותלמידו אנטון ווברן. מפליא לשמוע עד כמה הרכב מצומצם ומינימלי יכול ליצור מוסיקה כ"כ עשירה כאשר בדיוק מושלם כל אחד מהנגנים מוצא את מקומו בתמונה המוסיקלית הזו.

שני אלבומים הם הקליטו בשנת 1961– 'fusion' ו-'thesis' אשר לבסוף אוחדו לאלבום כפול הנושא בכותרתו את השנה בה הם הוקלטו. באותה שנה הם יצאו גם לסיבוב הופעות באירופה הליברלית שתמיד הייתה פתוחה יותר מבחינה אמנותית לעומת אחותה הצעירה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי. ג'ופרי כמו הרבה מוסיקאים שבסביבתו ראו באירופה את גן המשחקים בו יוכלו לממש ולהגשים בצורה החופשית ביותר את רעיונותיהם. ביניהם גם קומפוזיציות יותר אינטנסיביות ואמורפיות, יותר חופשיות עם הרבה יותר מקום לאילתור חופשי. ניתן לשמוע באלבום המתעד הופעות אלה, עד כמה ההרכב הזה הספיק בכל-כך מעט זמן ליצור חיבור כל-כך חזק ולעבוד יחדיו כאילו היו נגן אחד.(שימו לב לעטיפה המהממת!)

בהמשך העבודה של הטריו הזה ,ואם לא עד נקודה זו, זכה להתהדר בתואר הנכסף:"הקדים את זמנו". במיוחד האלבום הבא והאחרון לסבב הזה שהם הקליטו ב-1962 שנקרא 'free fall'. כאן המלודיות כבר מטושטשות לחלוטין והמוטיבים לובשים צורות חדשות וזרות לאוזן. אין מנגינות שניתן לזמזם והקצב מתפורר עם כל צליל שמתווסף. ג'ופרי שנטש את הסקסופונים בסוף העשור הקודם ומתמקד בעיקר בנגינה בקלרינט מבצע כאן כמה קטעים לבדו, באחרים סוואלוו מצטרף אליו עם הבס ובשאר זה הטריו במלא הדרו. עבודה על אלבום כזה חייבת להיות רצופת שעות נגינה אינטנסיביות ותעוזה, נכונות לצעוד קדימה עד כמה שאפשר ולא לשלול אף אפשרות. זה החיפוש האמיתי. "אין צלילים לא נכונים" כמו שאמר הפסנתרן מונק.

באוזני חובבי הז'אנר, עד היום האלבום הזה נחשב חדשני ומרענן. אחרי שהוקלט התפרק הטריו הנוכחי כאשר כל אחד המשיך בדרכו אל עבר קריירה ענפה ומרשימה. דווקא ג'ופרי נראה כי השיא מאחוריו ולטעמי הוא מעולם לא הצליח לשחזר את רגעיו הגדולים מסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. הוא חזר להקליט עם בליי וסוואלוו בתחילת שנות התשעים אך משהו מהרוח ההרפתקנית של השנים ההם שככה. יש רגעים שהם כ"כ ייחודיים שזה כמעט לא אפשרי לשחזר אותם. רגעים בהם ישנו צליל מסוים שנכון להשמע. ואחריו יהיה זה צליל אחר.

http://www.hardformat.org/wp-content/uploads/2010/04/jimmy-giuffre-6.jpg
http://paratyemfoco.com/blog/wp-content/uploads/2010/12/3CLARINETISTA-JIMMY-GIUFFRE-FOTO-DE-EUGENE-SMITH-WEB.jpg

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0