בנגיעה אחת כבדה

"בנגיעה אחת כבדה"

תרשו לי להתחיל דווקא מהסוף, ההופעה על סף סיום, כל הלהיטים כבר נוגנו ואפילו ההדרן עוד רגע מסתיים, קורנל מודיע לנו שיש להם עוד שיר אחרון בקנה לנגן לנו, אנחנו מנסים לנחש מה זה יהיה, הם מתחילים לנגן שיר מאלבומם הראשון, שיר כבד ומפתיע לסיום הופעה, מלא בקירות של סאונד אפל, השיר נגמר, רוב ההרכב יורד מהבמה מלבד הגיטריסט קים ט'היל שנדבק למגבר עם הגיטרה ובמשך למעלה מחמש דקות נותן לנו פידבקים עוצמתיים של סאונד ישר לפנים.

sddefault

ככה החליטו חברי סאונדגרדן לסיים את המופע ההיסטורי בישראל, אולי זה היה מתוכנן או אולי החלטה של רגע אבל הפידבקים האלה גרמו לי להשאר עם פה פעור ועיניים בורקות. בתחילת המופע חשבנו כולנו ששיר הסיום כנראה יהיה הלהיט – "black hole sun", כי ככה זה בדרך כלל, להיטים גדולים נשמרים לסוף, להדרן המפוצץ, אבל לא אצל מלכי סיאטל האלה, השיר הזה נוגן כבר בחצי השעה הראשונה של המופע וגרם לכולנו להבין שלנגן להיטים זה בסדר אבל זה ממש לא מרכז הכח של ההרכב שפינק אותנו גם בפנינים מתחילת דרכם.

ילד הגראנג' שבתוכי התרגש מאוד לסמן עוד וי על הרכב שמלווה אותו כמעט מאז שלמד מה זה מוזיקה, ההתרגשות הייתה גדולה וכך גם גודל הציפיות.
למזלי זאת כבר הפעם השלישית שאני פוגש בקורנל על הבמה, ובכל פעם אני יוצא מהמופע ואותן המילים נאמרות מגרוני – "הוא רק משתבח עם הזמן והגיל, זה לא אמיתי, ההופעה הטובה ביותר שלו בשבילי", זאת הפעם הראשונה שלי עם להקת האם שלו, ותאמינו לי שהיה שווה לחכות כל כך הרבה זמן.

האצטדיון היה מלא בחובבי ניינטיז עטופי פלנל אבל לא מלא עד אפס מקום, משהו שקצת הפריע בעין בזמן הופעת החימום של גוגול בורדלו, אבל כשהחושך ירד וסאונדגרדן עלו להתחיל את הטירוף זה ממש לא היה בולט ואפילו די כיף, העובדה שלא כולם דחוסים בלי אוויר בחום התל-אביבי דווקא הוסיפה לאווירה המעולה של ההופעה שהפכה משיר לשיר להיות אחת מהטובות שנראו בארצנו.
הם אומנם מבוגרים פלוס ולא זזים יותר מדי על הבמה אבל חברי סאונדגארדן יודעים איך לשלהב את הקהל בצורה אבסולוטית כמעט.

הנגינה שלהם מדוייקת להחריד(מלבד טעות בקצב ב-"black hole sun" שבאה ברגע הכי מפוצץ של השיר וגרמה לכולם להרים גבה שירדה חזרה למקום מהר מאוד כי טעויות קורות לכולם לפעמים), האנרגיות שהם מביאים הם ברמת טירוף טוטאלי, הדיסטורשנים ומקצבי התיפוף החזקים מעבירים לך חשמל בגוף, היכולות של כל אחד מחברי ההרכב הם מדהימות, גם אחרי שנים, כשהשיא רחוק מאחוריהם כל אחד מחזיק את כלי הנגינה שלו ופשוט הופך אותו לעוד איבר בגופו, משהו בלתי נפרד ממנו וככה בדיוק זה נשמע.

וכריס קורנל, אוווווו כריס קורנל, כמה שאתה טוב, כמה עוצמה יוצאת ממך, כמה דיוק, בגבוהים, בנמוכים, בצעקות מרטיטות, בשקט חודר, תוך כדי נגינה על הגיטרה, בטיול חופשי על הבמה מצד לצד, בשיחות המשעשעות עם הקהל שכל כך אוהב אותך, אתה פשוט הכי טוב שיש, ואת זה אומר ילד ששמע סולן או שניים וראה אותך יותר מפעם אחת, אין לך מתחרים.

סאונגרדן נתנו לנו הכל, אין שיר שרציתי לשמוע ולא נוגן, השירים היותר שוליים היו מעולים ונבחרו בצורה טובה, הם באו להדביק אותנו לרצפה, בלי רחמים, לתת לנו את הלב וככה בדיוק זה היה.

אין מאושר ממני שאת רוב ההרכבים והאמנים האהובים עלי ביותר כבר הספקתי לראות, לטעום את האנרגיות שלהם על הבמה, להרגיש את הסאונד שלהם חודר לי לכל תא בגוף ולהנות מהם מעבר לאלבומים בפול ווליום בסלון.

זה יזכר ללא ספק כקיץ מרכזי בחיי, קיץ שבו ראיתי הרכבים ואמנים רבים, לחלקם אני קשור יותר ולחלקם קצת פחות אבל האושר שהציף אותי כשצרחתי לשמיים ושרתי יחד עם קורנל את – "rusty cage" בבלומפילד יהיה לעד חרוט בי, רגע שהיה מלא בנוסטלגיה טהורה ובבגרות גורפת, רגע שלא אשכח לעולם.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0