רואד טריפ מוזיקלי בארצות הברית- יומן מסע

רואד טריפ מוזיקלי בארצות הברית-יומן מסע

תום: כל רואד-טריפ טוב מתחיל ונגמר בפלייליסט. השעות המתמשכות מאחורי ההגה יכולות להיות סיוט אם כל מה שעושים בהן הוא לדבר או לחילופין, לשתוק. לעומת זאת, אם משכילים להתארגן מראש על אייפוד-כזה-של-פעם (לפני שגם היינו מתקשרים מהם) בעל נפח אכסון בלתי-נגמר, הפסקול שתכינו לנסיעה יהפוך להיות הבית שלכם לחודשים הללו. הנה אחת מאבני הבניין של הבית שלי…

הטיול הזה היה מסע בעקבות הבלוז. אבל הבלוז לא צמח בארצות הברית בחלל ריק, הוא היה מוקף, מתמזג ולעתים מתנגש עם מוזיקות אחרות שהיגרו לאמריקה ממקומות אחרים וכמוהו גם הן הכו שם שורש וצימחו ענפים לכיוונים שונים. על כן, למרות שהסיפור הזה יעסוק בעיקר בבלוז, יהיו בו אורחים מזדמנים וקרובי משפחה מכל רחבי היבשת.
הסיפור של הבלוז התחיל בדלתא של המיסיסיפי, אבל אילוצים גיאוגרפיים מכריחים אותנו להתחיל דווקא בעיר שיקגו, אליה הוא היגר כשנגמרה העבודה בכותנה והחבר'ה היו צריכים להתפרנס. אנחנו נכנסים בנסיעה אל תוך העיר שטובלת באור אדמדם של שקיעה, ממזרח לנו האגם מוקף עצים בשיא השלכת וממערב לנו גורדי השחקים מנצנצים. עוצרת נשימה. והבחור הכי טוב להכנס איתו לשיקגו הוא אותו הבחור שהתחיל את סיפור האהבה הזה שלי עם הבלוז…

בערב הראשון בעיר עוד לא היה לנו כוח לנסוע רחוק להופעה ושאלנו את המארחות שלנו איפה אפשר למצוא הופעה קל"ב. הן שלחו אותנו למועדון ג'אז (הזהרתי שיהיו גם בני דודים של הבלוז בסיפור) שקיים בשכונה מאז שנות ה-20, בשם Green Mill. המועדון שמר מבפנים ומבחוץ על כל הפאסון שהיה לו אז בשנות ה-20, כשאל קאפונה נהג לשבת בו ולשתות ברבן לא חוקי(סיפור אמיתי!) הזמרת שהופיעה- שילה ג'ורדן, הייתה קשישה מגניבה למדי עם קול בדיוק כמו שזמרת ג'אז צריכה- מריר מתוק שכזה. היא הייתה מלווה רק בבסיסט שלצערנו היה מגניב קצת פחות, ולמעשה יישם באותו הערב כל סטריאוטיפ על ג'אזיסט פלצני שאי פעם התקיים בעולם. והקהל- מיטב הנפיחות של שיקגו! לבנבנים בכובעי ברט ומשקפי מצבט שלא מדברים בזמן ההופעה ומנענעים את קצות שפמותיהם לקצב הג'אז. ממש חוויה אנתרופולגית מרתקת!

על החוויה הזו פיצינו בגדול בערב הבא, במועדון בלוז בשם Kingston Mines שהיה האנטיתזה הגמורה לג'אז מאתמול- כיפי, שמח, לא יומרני וחינם לסטודנטים! ההרכב שניגן נקרא וכלל גיטריסט, מתופף ובסיסט עם הגרוב הכי טוב ששמעתי בלייב אי פעם ושמחת חיים שיכולה להרקיד בית- קברות. השיא של הערב היה כשהם העלו לבמה דיווה אמיתית בת 68 ששרה עם קול ואנרגיות של בת 20. המדד שלי להופעות טובות תמיד היה כמה כואבים לי השרירים של החיוך בסוף הערב. ומה אני אגיד לכם? חצי פנים משותקים אחרי החבר'ה האלה בקינגסטון…
לצערי לא הצלחתי בשום פנים ואופן למצוא אותם ביוטיוב, אבל הנה סרטון של זמר מגניב אחר שמופיע שם הרבה- מאד מורגנפילד.

במרחק כמה שעות נסיעה משיקגו נמצאת העיר סיינט-לואיס- עיר מוזנחת ברובה, שימי הזוהר שלה כבר הרחק מאחוריה ושמתהדרת באחוזי הפשיעה הגבוהים ביותר בארצות הברית. אף ישראלי או אמריקאי לא הבין למה לעזאזל אנחנו רוצים לעצור שם. אבל אנחנו, בחושים מוזיקליים מחודדים, הבנו שעיר שנמצאת במסלול בין קלרקסדייל לשיקגו חייבת לטמון בחובה אוצרות מוסיקליים. ואיזה כיף שצדקנו. גוגל על סיינט לואיס-בלוז-הופעות הניב כמה תוצאות שרובן רוכזו באותו אזור. כשהגענו, נגלה לעינינו מצד אחד של הכביש בר תיירים מנצנץ עם הכתובת "real live Blues", ומקום קטן יותר וזוהר פחות שגם ממנו בקעה מוסיקה, מן העבר השני. אני מניחה שאתם מבינים באיזה צד של הכביש בחרנו, ואיזה מזל שבחרנו בו. הגענו לליין הקבוע של ימי חמישי בבר בשם Beale on Broadway שעליו מולכת ביד רמה קים מייסי, מקומית מסיינט לואיס, שבטח מחוץ לעיר לא שמעו עליה וחבל, כמה חבל. עם קול גדול מהחיים, כריזמה נשפכת, חוש הומור משובח והיכרות עם כל רפטואר המוסיקה השחורה בארצות הברית החל ממא רייני וכלה בביונסה, היא הרימה את הבר ואת סיינט לואיס על הרגליים לערב מהאדירים שהייתי בהם בחיי(כולל קאוור בלתי נשכח לגוסט באסטרס!). שמעתי עוד המון מוסיקה נפלאה לפניה ואחריה בטיול הזה, אבל משהו בערב השמח הזה, בבר הקטן ונטול היומרות, מצליח להמחיש בעיני שאם רק נפתח את האזניים, המוזיקה תהיה תמיד חזקה יותר מכל דעה קדומה שיכולה להיות לאנשים על המקום בו היא נוצרה, או על מי שמבצע אותה…

ומסיינט לואיס לנשוויל, שבשנים האחרונות התחילה לטפס למקום של כבוד בין הבירות המוזיקליות הגדולות האחרות של ארצות הברית. חוץ מעבר מפואר של בלוגראס וקאנטרי (כאמור, יהיו עוד אורחים בסיפור הזה חוץ מהבלוז), היא מתהדרת גם בסצינת אינדי שוקקת עליה מנצח ביד רמה הבחור המצויין הזה:

הביקור בנשוויל נפתח בשוטטות במרכז העיר, שהפתיעה לטובה עם נוף מהמם ומ-ל-א מוסיקה מכל פינה: חנויות, נגני רחוב ואפילו ארונות חשמל באמצע הרחוב שמנגנים שירים! התפלחנו שם למפגש תפילה בשביל לשמוע קצת שירי הלל נוצרים, אין מה לעשות- הם יודעים איך לתעל מוזיקה מוצלחת לטובתם…

אך אבוי- המשך היום היה מוצלח פחות. כאשר יצאנו מתפילת הבוקר הזדעזנו לגלות נחילי תיירים שוטפים את הרחובות! מה שבתחילה נדמה כמרכז עיר חביב ומגניב התגלה כמפלצת תיירות ומה שנשמע כמו מוסיקה חביבה שבוקעת מכל חנות, התגלה כקאוורים מחרידים לשירים שבינם ובין קאנטרי כל קשר מקרי בהחלט. אבל כרגיל, הצלחנו לפצות על עוגמת הנפש בערב של מוזיקה משובחת: הגענו לפאב בשם Station Innבאזור לא תיירותי בעליל, לג'ם סשן סוער של בלוגראס! היו שם למעלה מעשרה נגנים ונגניות על הבמה- המון גיטרות, קונטרה-בס, כינור, בנג'ו והם היו נפלאים! בניגוד לג'אמים של ג'אז שהכרתי מהארץ, היה משהו מאוד חביב ונטול אגו בג'אם הזה- כולם ישבו במעגל וניגנו ביחד, בלי פוזות, כל אחד קיבל סולו קצר והקפיד לפרגן לכל שאר החברים. נשארנו שם עד שאחרון הנגנים הלך…

ומנשוויל לממפיס- איפה שהבלוז טיפס במעלה המיסיסיפי, פגש עוד כמה חברים מוזיקליים וילד איתם את הרוקנרול שכמובן אצל האמריקאים מגולם בדמותו של המלך אלוויס הבלתי מעורער (על אף שכמובן, אם נדייק, הוא לא המציא את הרוקנרול אלא רק הפיץ אותו להמונים). כל ניסיון למצוא שאריות של בלוז בממפיס נחלו כשלון חרוץ: ביל סטריט, שהיה במשך עשורים אחד המרכזים התרבותיים והמסחריים הגדולים של הקהילה האפרו-אמריקאית, הפך למלכודת תיירים עם חנויות שמוכרות סיכות של ביבי קינג. "if you can't beat them, join them" אמר פעם אדם חכם, ומכיוון שלא הצלחנו להתחמק ממלכודות תיירים החלטנו להתמסר להן, וללכת לשתיים הגדולות ביותר: סאן סטודיוז וגרייסלנד.

ומגרייסלנד… סוף סוף… העליה לרגל… התחלנו בנסיעה למקום שממנו התחיל הכל- המיסיסיפי דלתא.
מיסיסיפי. נסיעה של שעות על כביש אחד ישר (highway 61 המפורסם), אופק שנמתח עד אינסוף של שמים כחולים- כחולים, שדות מוריקים או מצהיבים, תלוי בגידול, צריפי עץ ופח נטושים יותר או פחות ובעיקר הרבה שלווה. הנוף נראה בדיוק כמו שדמיינתי את הנסיעה באזור הזה: מדינה שהיא שדה כותנה אחד גדול, כשחוות ועיירות קטנות פזורות לאורכה. ארבעת הימים היו ערבוביה של מוסיקה, נופים, היסטוריה, אגדות ויותר מהכל- האנשים הכי נחמדים ונטולי פוזות שיצא לי לפגוש.

בערב יצאנו להופעה במועדון Ground Zero, עליו שמענו מכמה מקורות והיינו מלאי ציפייה דרוכה לדלתא-בלוז האמיתי הראשון של הטיול. על כן, אתם יכולים להבין את מפח הנפש הכביר שתקף אותי כשראיתי שעל הבמה עולים שלושה בחורים בלונדיניים, שנראים יותר צעירים ממני! הייתי עם דמעות בעיניים… אל תבינו אותי לא נכון- הם היו מאוד טובים, אבל בשביל זה ירדתי עד למיסיסיפי? מה שכן, המפגשים שזימן לנו המקום הזה קצת פיצו על החוויה המוסיקלית- הבעלים שלו הוא גם ראש העיר בקלרקסדייל, עסקן לבבי למדי, שהתלהב מאוד שאנחנו מישראל עד כדי כך שקנה לנו 2 בירות!

האכזבה המוסיקלית הביאה אותנו לפתוח את יום המחרת בחנות שמהווה אבן דרך הכרחית לכל תיירי הבלוז באזור- Cat Head Delta Blues & Folk Art. הבעלים, רוג'ר סטולי, הוא עוד אחד מאלו שנטשו את הכל ועברו לקלרקסדייל בעקבות תשוקתם לבלוז (בהמשך פגשנו בעוד כמה וכמה כאלה) וימית הגר, הכהנת הגדולה של הבלוז בישראל, המליצה לנו להתייעץ איתו לאן ללכת. בעקבות השיחה עם רוג'ר מצאנו את עצמנו בארוע התרמה לבית-ספר למוזיקה בקלרקסדייל, שבו הופיעה הזמרת ופסנתרנית הבלוז עדן ברנט. הפתיחה של הארוע הייתה מעט מביכה, עם ילדים מקלרקסדייל שמציעים לך אוכל ממגשים, אבל- ברגע שהזמרת שרה את התו הראשון הכל נשכח. איזה קול! איזו כריזמה! היא הייתה פשוט נפלאה. לא להאמין שמדובר בבחורה לבנה ודי צעירה, שמנגנת בוגי-ווגי כאילו היא יצאה מהרחם עם פסנתר ביד, היישר לתוך שדה כותנה…

למחרת נסענו למוזיאון הבלוז בעיירה לילנד, כשמטרתנו העיקרית היא לשמוע את הבלוזיסט פט תומאס שתמיד מנגן שם בפנים. פט הוא הבן של מוסיקאי הבלוז הגדול ג'יימס סאן תומאס, אבל כמובן הוא גם בלוזאי בפני עצמו ומנגן דלתא בלוז גולמי, מחוספס וטוב. רוג'ר מהחנות סיפר לנו שבשנים האחרונות הוא מנגן שם באופן קבוע לתיירים וזה טוב כי זה "keeps him out of trouble" היות וכלא אינו מחזה נדיר בקרב בלוזאי האזור. פט לא היה שם כשהגענו אבל טלפון אחד מהבחור בדלפק והוא הגיע והייתה לנו ממש הופעה פרטית במוזיאון! לנו זה כמובן היה אדיר ואני חושבת שדי שימח אותו שפשוט ישבנו והקשבנו לו שעה ולא התייחסנו אליו כמו אל עוד מיצג במוזיאון…

בערב שמנו פעמינו ל Red's Lounge, שכמקום הוא הכי "הדבר האמיתי" שאפשר למצוא בקלרקסדייל. המקום הוא מאחרוני ה- Juke Joints המקוריים שנשארו במיסיסיפי. ומה זה אתם שואלים? ג'וק ג'וינט הוא מקום שבו היו מתאספים הגברים אחרי יום עבודה בשדות הכותנה ובו הם היו נרגעים, שותים, מעשנים, מהמרים ובעיקר- שומעים הרבה בלוז נפלא. המקום נראה כמו שהוא נשמע- חור עם עשן סיגריות בן עשרות שנים, מואר בשני פנסים אדומים חיוורים בלבד, פוסטרים של מאות הופעות קודמות על הקירות ובר שמוכר 2 סוגי בירה- אבל ב-3 דולר לחצי ליטר! ושם ברד'ס, חזינו בילד הפלא של הדלתא בלוז: ילד בן 14 (!!), שמנגן גיטרה עם כמויות של כשרון, עומק, הבנה במוסיקה וצניעות כאילו הוא היה בן שמונים! מעולם לא ראיתי משהו כזה, הוא באמת היה נפלא.

בלילה למחרת הלכנו להופעה נוספת ברד'ס, אליה ציפיתי בחרדת קודש כי היא הייתה אמורה להיות הדבר שלשמו ירדנו למיסיסיפי: רוברט בילבו ווקר, זמר בן 77 חמוש בגיטרה, חליפה לבנה ופאה שחורה מתולתלת! תשמעו, איזה מזל שנפלנו דווקא על הסופ"ש הזה- הוא היה מדהים! בהופעה עצמה הייתה ערבוביה של חבר'ה מקומיים, המשפחה של הבחור (הגיע עם חמולה לרבות שתי נשותיו…) והרבה תיירי בלוז והיא פשוט הייתה מעין חפלת-דלתא! הוא ניגן בלוז חשמלי נמרץ אבל מאוד old fashionedותוך רגע אנשים כבר התחילו לרקוד, לשיר לצעוק ומה לא! ממש כל החבילה- כולל גברים מזדקנים בחליפות פסים ומגבעות שניסו לרקוד עם כל בחורה במקום. כל החבר'ה מהמשפחה שלו גם השתתפו בעצמם בהופעה, כי זה עוד עניין בבלוז- פעם היו ממש משפחות שלמות של זמרים ונגנים שהיו מופיעים ביחד. אנחנו היינו שם לא פחות מארבע שעות והם עדיין ניגנו כשהלכנו!

אחרי ארבעה ימים קסומים הגיע הזמן לעזוב את קלרקסדייל ולהמשיך דרומה אל ניו אורלינס, אליה הבלוז זלג מהדלתא כדי לייצר את אחיו הצעיר והאליטיסט- הג'אז. עזבו אתכם ניו יורק- אם אתם רוצים ג'אז, ניו אורלינס היא המקום. בכל חור בה- כל קרן רחוב וכל מסעדה וכל חנות- יש ג'אז. בתור ישראלית, האסוציאציה המרכזית שניו אורלינס עשתה לי הייתה להוריקן קתרינה, ולבית השמש העולה. בפועל, העיר עצמה לא דומה לשום מקום אחר בארצות הברית. הכיבושים וההגירה מכל מקום על פני כדור הארץ יצרו שם תרבות מיוחדת וססגונית שאפשר למצוא רק בה ושניכרת במיוחד ברובע הצרפתי המפורסם והיפהפה. אבל, לא כל הנוצץ זהב ולא כל ג'אז בניו אורלינס הוא ג'אז. מה שממבט שטחי נראה כג'אז שבוקע מכל פינה, התגלה כסטודנטים למוסיקה קפוצי ישבן שמזלזלים בקהל ואולי מנגנים את התווים הנכונים, אבל אין שום נשמה במוסיקה שלהם. ברחנו מהרובע הצרפתי על סף דמעות, תוהים האם החלק המוסיקלי של הטיול הגיע לקיצו…
אחרי התאוששות בערב החלטנו לנסות את מזלנו בבבר השכונתי Chickie Wah Wah שהמארחות שלנו המליצו לנו עליו. ואז-
על גבי במה שחורה קטנה עם ווילונות קטיפה אדומים מהוהים ברקע, על פסנתר אקוסטי לא-הכי-מכוון, ישב בחור בעל כובע ברט ונטול יומרות וניגן ניו אורלינס בלוז אמיתי! המוסיקה בניו אורלינס עוד לא נפחה את נשמתה ואנחנו מצאנו אותה בזרועותיו של ג'ון קלירי- פיאנו-מן אמיתי!

חזרנו לאותו המקום בערב למחרת, כדי לספוג את הג'אז האחרון לפני לכתנו. ההופעה הייתה כל כך מקסימה, שהיא מיד הפיגה כל רושם שלילי שהג'אז וניו אורלינס הצליחו לחרוט אצלנו. קראו לה משייה לייק, ואיזה קול היה לה- היא שרה כל כך יפה ונקי ומדוייק! מנעד מדהים ומעבר לכך- כל הגישה שלה על הבמה הייתה כל כך חיננית שזה היה פשוט תענוג.

הטיול הסתיים ואנחנו חזרנו לסופת שלגים שתפסה את כל מדינת ישראל ולאבק של באר-שבע. איזה מזל שגם פה יש מי שדואגים שהבלוז יישאר קרוב ללב…

תגובות

וורדפרס: 0
  • comment-avatar
    אסנת 4 שנים

    מדהימה! כיף לקרוא על חוויה מיוחדת כזו ממישהי שמחפשת דברים קצת אחרים ומיוחדים.

  • DISQUS: 0