Homeאורחים כותביםשבוע קוראים כותבים בקולומבוס

המוזיקאי ששיחרר אלבומים בצרורות

המוזיקאי ששיחרר אלבומים בצרורות

ג'ון פרושיאנטה הוא אדם ויוצר שאפשר לכתוב עליו המון. יש לו סיפור חיים מרתק ובתור אמן הוא פורה ומגוון בצורה יוצאת דופן.
פרושיאנטה מוכר לרבים בתור הגיטריסט לשעבר של הרד הוט צ'ילי פפרס, אבל להתייחס אליו רק בתור הגיטריסט לשעבר של הפפרס, עושה לו עוול. הוא סינגר-סונגרייטר-נגן-מפיק שמייצר מוזיקה איכותית, מעניינת ומאתגרת בכמויות.

john-frusciante

בהקשר הזה, של הכמות, פרושיאנטה יצא לקראת אמצע 2004 בהצהרה מפתיעה. הוא הכריז שהוא הולך להוציא שישה אלבומים בשישה חודשים.
אלה היו הימים שאחרי סיבוב ההופעות By the way של הרד הוט צ'ילי פפרס, ופרושיאנטה הסביר בראיון שהוא הבין שההפסקה שבין סיבוב ההופעות הזה לתחילת העבודה על התקליט הבא של הלהקה – הזמן הזה הוא ההזדמנות שלו להוציא הרבה שירים שהצטברו אצלו במשך השנים האחרונות, יחד עם שירים חדשים.

"Anyhow, mistakes are what lead you through life" (מתוך An Exercise/ The will to death)

סמוך לתחילת הוצאת ששת האלבומים הוציא פרושיאנטה אלבום סולו נוסף – "Shadows collide with people" אבל לא כלל אותו במניין ששת האלבומים. אולי בין היתר כיוון שהגישה באלבום הזה הייתה שונה לגמרי מהשישה שבאו אחריו. Shadows היה אלבום שהעבודה עליו הייתה ממושכת, יקרה, עם סאונד עשיר והרבה שכבות. את ששת האלבומים הבאים הוא התכוון להקליט בטכנולוגיה ישנה (טייפ 8/16/24 ערוצים), טכנולוגיה שהיתה נפוצה 30-40 שנה קודם.


(מה הרולינג סטונס עושים פה? מיד תבינו)

הבדל משמעותי נוסף שהשפיע על כל תהליך הקלטת האלבומים האלה הוא הגישה כלפי "טעויות". באלבומים הקודמים שלו פרושיאנטה היה פרפקציוניסט בכל מה שקשור לטעויות טכניות מבחינת הנגינה, השירה וההקלטה, אבל בין Shadows collide with people ובין The will to death, שיצא כמה חודשים אח"כ (והוא האלבום שפותח את הסדרה של ששת האלבומים), הבין פרושיאנטה, שלטעויות יש את היופי שלהם. זה מה שהוא אמר למגזין "רולינג סטון" ב-2004:
"בחודשים שאחרי יציאת האלבום האחרון האזנתי לכמה מההקלטות האהובות עליי, ביניהן "Time is on my side" של הרולינג סטונז, וזה שינה אצלי בהדרגה את הגישה לגבי אותן טעויות. בריאן ג'ונס מנגן בשיר הזה בטמבורין לגמרי מחוץ לקצב. בזמן שבו הקלטתי את Shadows collide with people אין סיכוי שבעולם שהייתי נותן לנגינת טמבורין כזאת להכנס לאלבום… אבל מאוחר יותר התחלתי להבין שכמות נכונה של טעויות כאלה כשהם מפוזרים בצורה שווה על פני ההקלטה, יכולה להיות ממש יפה"
ועם הגישה הזאת התחיל פרושיאנטה להקליט את ששת האלבומים כשבכל אחד מהם הוא מנסה שיטות חדשות ודברים חדשים.

האלבום הראשון היה The will to death. על כל הכלים מנגנים באלבום הזה פרושיאנטה עצמו וג'וש קלינגהופר ששיתף איתו פעולה גם לפני כן והמשיך לשתף איתו פעולה גם בפרוייקטים רבים אחרי האלבום הזה. אגב, קלינגהופר הוא זה שהחליף את פרושיאנטה ברד הוט צ'ילי פפרס ב-2009, כשפרושיאנטה פרש מהלהקה בפעם השנייה.
על האלבום הזה כתבו בפיצ'פורק (בתרגום חופשי…) שהטקסטים נותנים את התחושה שפרושיאנטה נמצא כל הזמן בבריחה מהחושך אבל עדיין מאמין שיש אור בקצה המנהרה. האמירה הזאת קולעת, לדעתי, גם לאלבומים נוספים שלו.

http://www.youtube.com/watch?v=3q7Qhkjj158

האלבום השני הוא Automatic writing של Ataxia – סיפור בפני עצמו. זה הרכב שכלל את פרושיאנטה, קלינגהופר והבסיסט של Fugazi – ג'ו לאלי. ההרכב הזה כתב והקליט שני אלבומים בשבועיים. חלק ניכר מהשירים הוקלטו בלייב. האלבום הזה פחות מלודי ונותן פחות דגש לטקסטים והקטעים בו ארוכים (בין 6 ל-12 דקות). Ataxia הופיעו פעמיים בלבד – ערב אחרי ערב ומיד אח"כ התפרקו. (את האלבום השני שלהם, שהוקלט ב-2004, הם שיחררו רק ב-2007)

האלבום השלישי הוא בעצם EP שכולל רק ארבעה שירים. פרושיאנטה שהיה רגיל להפיק את האלבומים שלו בעצמו, נתן במקרה הזה את המושכות לאיאן מק'קיי (גם הוא מ-Fugazi). מבחינה מוזיקלית זה שוב מעבר חד ביחס לאלבום של Ataxia שהוא שיחרר רק חודש קודם. למעשה, את השירים ל-EP הזה הוא כתב כמה חודשים קודם – בזמן סיבוב הופעות עם הצ'ילי פפרס.

עוד חודש עובר ופרושיאנטה משחרר את Inside of emptiness, אלבום עם טקסטים קשים ודגש על הגיטרות. באלבום הזה הוא חזר לשתף פעולה עם ג'וש קלינגהופר והצטרף אליהם עומר רודריגז-לופז מ-Mars Volta, שגם איתם פרושיאנטה ניגן והופיע באותן שנים.

http://www.youtube.com/watch?v=2C309lHCc-Q

באלבום הבא, החמישי בסדרה, ג'וש קלינגהופר כבר שותף שווה מבחינת כתיבת הטקסטים, לחנים ושירה (ולכן האלבום הזה יוצא על שם שניהם). האלבום הזה הוא הרבה יותר אלקטרוני מהאלבומים הקודמים. פרושיאנטה כתב עליו שהוא נעשה אחרי שיצאו אלבומים כמו: Amnesiac של רדיוהד, Vespertine של ביורק ו- Confield של Autechre. שגרמו לו לרצות יותר לעשות מוזיקה דומה.
השירים בוצעו במקור בעשר הופעות שונות של מוזיקה אקספרימנטלית, כפי שהגדיר אותה, ולטובת ההקלטות חלק מהם קוצרו בצורה ניכרת. (למשל הקטע הפותח – Sphere היה במקור 30 דקות וקוצר בגרסת האלבום ל-10 דקות)

האלבום השישי הוא בהחלט סיום הולם לניסוי המוזיקלי המתמשך הזה – Curtains.
האלבום הזה יצא בפברואר 2005 (קצת יותר מ-7 חודשים אחרי התקליט הראשון, אבל לא נהיה קטנוניים…). פרושיאנטה סיפר שאת האלבום הזה, שרובו פולקי-אקוסטי, הוא הקליט בסלון שלו על טייפ 8 ערוצים (הקליפ כמה שורות למעלה די ממחיש את זה…). אלבום שונה בכל כך הרבה מובנים משני הקודמים בסדרה, אבל אולי גם זה היופי בסדרת האלבומים הזאת – כל תקליט יכול לעמוד בפני עצמו עם הסגנון הייחודי שלו ומצד שני, זו סדרת אלבומים שמשלימה אחד את השני ומציגה את הצדדים השונים של פרושיאנטה.

הפרוייקט הזה לא כוון להצלחה מסחרית. מכל ששת האלבומים ביחד שוחרר רק סינגל אחד (The past recedes). פרושיאנטה הוא מסוג האמנים שעושים מה שמתחשק להם לעשות בלי להתחשב בביקורות ובכניסות למצעד, אבל איך שלא יהיה, הסדרה הזאת היא מרשימה בכל קנה מידה.
ככה ג'ון פרושיאנטה סיכם את זה, כנשאל על הסיפוק בלהשלים פרוייקט כזה:
"כל מה שאני יודע זה ש-6 החודשים האלה שבהם הקלטתי את המוזיקה הזאת היו התקופה הפורייה בחיי ואני תמיד אזכור אותה כפעם הראשונה בחיים שבה הרגשתי שאני והחלומות שלי – הם אחד"

יש עוד הרבה לכתוב על הסדרה הזאת בכלל ועל כל אלבום בנפרד, אבל אם הגעתם/ן עד כאן, אתם/ן כבר ראויים להערכה, אז אולי בשבוע הקוראים הבא של קולומבוס 🙂

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0