הפוסטים הקצרים של שבוע 1978 בפוסט אחד ארוך

באלבום השלישי שלהם מ-1978, זנחו 'בלונדי', ההרכב הניו-יורקי, כל יומרה להשאר על ספינת הניו-ווייב השוקעת.
במקום זה, הם התמסרו לחלוטין לפופ ובעזרת כתיבה מצויינת, השירה המתגרה ומלאת הכריזמה של דבי הארי והפקה מדוייקת של מייק צ'אפמן הבריטי, הם ניפקו אלבום פופ פשוט מושלם. מה שיהפוך לאבטיפוס של להקות רבות בעשור שיבוא.
הנה אחד השירים שהם תרמו לפנתיאון הלהיטים של שנות ה-70…

מאז שראיתי את הסרט הדוקומנטרי על חייו של טאונס ואן זאנדט "Be Here to Love Me", השירים שלו מעציבים אותי אפילו יותר משעשו בעבר. וזו באמת משימה קשה.
הסרט רק מעצים את התחושה שואן זאנדט היה אורח לא רצוי בעולם הקשוח הזה, נפש רכה הממשיכה להתגלגל ממקום למקום ומחפשת את יעודה.

גם באלבומו הנהדר מ-1978 "Flyin' Shoes", הוא לא חס עלינו והשירים נעים בין ייאוש תהומי לשברון לב, כשבין לבין הדבר היחיד שיכול לנחם אותנו אלו המלודיות המושלמות שהוא מצליח לייצר ויודעות לשאת על גבן את המילים הקשות.
כמו תמיד הוא נע בין פולק שקט לקאנטרי שמנסה להיות שמח, אבל בעצם מלא בעצב.
אין מה לעשות, המוזיקה של ואן זאנדט לא נועדה להיות מנוגנת במסיבות. אולי היא בכלל לא היתה אמורה להיות מושמעת לאנשים. אולי היא נוצרה רק כדי להקל על הכאב.

כמו פלונטר של פורטיס, ב-1978 יצא עוד אלבום בכורה חשוב מאוד במוזיקה הישראלית- "שירי חג ומועד ונופל" של מאיר אריאל.
כמו בפלונטר, גם אריאל כתב שירי מחאה ותמונת מצב של החברה הישראלית, כמובן שבסגנון שונה לגמרי, כשהוא כבר משחיז את סגנון הכתיבה הייחודי שלו, אותו אף אחד לא מצליח לחקות גם היום.
את הסגנון הפולקי קאנטרי של האלבום הוא הביא איתו מארצות הברית, לשם נסע בסוף שנות השישים ללמוד קולנוע, אך בעיקר למד שירים של בוב דילן.
האלבום הופק על ידי חבר הילדות שלו שלום חנוך שהיה כבר אמן מקליט מנוסה, והכיל שירים שיהפכו כמעט כולם לשירים קבועים ברפרטואר של מאיר אריאל וללהיטים גדולים שנים אחר כך, כאלה שיחרשו לאט לאט את דרכם במעלה הפלייליסט הישראלי המתהווה.

אתמול כתב פה שי על בריאן אינו, על המוזיקה שלו לשדות תעופה ועל המצאת האמביינט. אבל זה לא הדבר היחיד בו הגאון הזה התעסק ב-1978.
הוא גם הפיק את האלבום השני והמצויין של ה"ראשים המדברים" שנקרא "עוד שירים על בניינים ואוכל".
באלבום הזה אינו מוריד טיפה מהדומיננטיות של מנהיג הלהקה דייויד בירן ומחלק אותה גם לבס ולתופים שמקבלים מקום של כבוד בשירים. הוא גם גורם לאלבום להשמע חטיבה אחת של שירים רקידים, קצביים ומעניינים.
בירן מצידו, ממשיך לחקור את המוזר ואת האלטרנטיבי גם במילים וגם בלחנים והשילוב בין שניהם יוצר אלבום מהודק ומעולה.
לדוגמא, השיר הלפני אחרון באלבום, קאבר לשיר של אל גרין מ-1974(בקישור השני), שהופך מסול שמן וגרובי ליצירת ארט רוק נהדרת שמצליחה לחדש אך גם לשמר את כל המעלות של השיר.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0